הדר שרקי
הדר שרקי במקור מסוסיא שבהר חברון. היום ירושלמית. אנימטורית, מעצבת, כותבת, מורה. נשואה ליהודה ואמא לעברי ואלישבע הלל. Wednesday 22.8.18 No comments 681 views

העיקר להיות בעשייה

גיליתי שהעיקר להיות בעשייה. לא משנה איזו עשייה. משום מה, אצל נשים, להביא ילדים זה לא נחשב לעשייה. לסדר את הבית, לתלות כביסה, לשטוף כלים, לשטוף את הבית, להצחיק את הילדים, זאת לא עשייה. זה ברגיל. 
או: להיות בהיריון. זה וואחד עשייה. אני יכולה להעיד על עצמי, שכשאני בהיריון אני הכי מפרגנת לעצמי (יותר מהפוסט הקודם) לישון המון, לאכול המון. לצרוך מתוקים בכיף. כי אני מגדלת ילד בתוכי ועצם זה - זוהי עשייה. 
ועשייה מקצועית? בסדר, כל העשייה בבית כביכול, אצלי בהגדרות שלי, לא נחשבת. ובתרבות שלנו גם לא כל כך. אבל העשייה המקצועית? הרבה זמן לא הגדרתי את עצמי כאמנית. כי אין לי עשייה של אמנית. אני כותבת למגירה. ואם זה לא מתפרסם - אז זוהי לא עשייה. ומה גיליתי? הפלא ופלא. גיליתי. שכשאין לי חומר רשום למגירה - אין לי מה לפרסם. אז ביצה ותרנגולת. היום אני כותבת. סוף יום מגיע, אני גמורה ובקושי גוררת את עצמי לספה. אחרי שעה של בזבוז זמן, אני מבינה: ה' נתן לי בעל שלא נמצא בבית כדי שאני אכתוב בשקט. ואז אני מתחילה: מציירת, כותבת, מעצבת. סתם. עדיין לא מרוויחה על זה כסף. עדיין לא תמיד שולחת לפסטיבלים וכאלה... אבל זה עוד יקרה. כי היצירה מזינה את עצמה. כי העיקר להיות בעשייה. 
אחרי שילדתי את אלישבע הלל, הייתי בדיכאון טוטאלי חצי שנה. ולא ידעתי שאני בדיכאון טוטאלי חצי שנה. וגם אמא שלי אמרה לי ש"זה שטויות, את לא בדיכאון אחרי לידה... את בדיכאון כי בעלך לא נמצא". והאמנתי לזה שאני לא בדיכאון. כי מי שיראה אותי יבין: אין מצב לנחש שהייתי לשנייה בדיכאון. אני אדם שמח ומצחיק, חיובי ואופטימי. ובתכל'ס, אולי גם סופרמנית קטנה וחמודה. בכל מקרה, ישבתי לי מדוכאת מול יצור ורוד שבכה לפרקים. ורק רציתי לישון. או לאכול. או לגרור את עצמי למטבח ולהכין לי קורנפלקס עם חלב שזאת הייתה משימה פשוט בלתי אפשרית בעליל. אז ישנתי. ישנתי המון. הנקתי. וישנתי. ככה חצי שנה בערך. חיה מתה. מתה. חיה. 
וברגע שהלכתי לרופא, וטיפלתי בעצמי, התחלתי לראות קרן אור, ורעשי הרקע הלכו ונעלמו מחיי. וחזרתי להיות אני - קצת פסיכית, אבל חיובית ומצחיקה. הבנתי, שכדי להיות שמחה צריכים להיות בעשייה. 
ולפיכך: היום, אני עושה דברים אפילו אם הם לא זוהרים. כמו, לעשות מניקור לסבתא שלי. אני נוסעת אליה באופנים החשמליות, וגוזרת לה ציפורנים, ומורחת לה לק. ולפעמים אנחנו גם אומרות ברכות השחר ביחד. ואני מרגישה עשייה. 
או אורחים בשבת. למה להתעצבן על המשפחה המצומצמת שלך, אם ניתן לעשות פאדיחות מול אורחים? אורחים בארוחה אחת בשבת. וויתרתי על הסלטים. כי גיליתי שזה סתם טרחה. בגזרת הסלטים, אני מכינה רק טחינה עם בשר, סלט חי, פסטרמות שוות פרוסות מדהים, פסטו קנוי מעולה, וחציל קלוי שזו שנייה הכנה. נו מור לחתוך את הגזר המרוקאי באלכסון. נמאס לי. ולארגן את הבית - את הארונות בפנים, בחוץ, כביסות - לגמרי עשייה. וכתיבה. למגירה. המון כתיבה. וציור. ופעם בחודש בערך לשלוח את היצירות שלי לאיזה מגזין נחמד. כי פריצה זו לא מילה גסה. אבל העשייה היא לעצמי. לא בשביל יחסי ציבור. לא לאינסטוש. עדיין לא לכסף (בעתיד, כמובן) ולא להשווצה. פשוט לעשות. ליצור. כי יצירה היא שמחה. 
ולקחת על עצמי פרוייקטים קטנים ומשמחים. לדוגמא, החלטתי פעם בחודש להביא אלי הביתה איזה אמנית שתשוחח עם קהל החברות המהממות שלי. זוהי הזדמנות לאוכל טוב, לקהל נשי, לאורחות, ולשמוע הרצאה טובה. מפגש נשים, קראתי לזה (מיתוג מקורי מאוד). והמפגש הראשון היה משמח. הבית התמלא בנשים יפות שברחו מהבית שלהן, ישבו אכלו פטפטו. ושמעו הרצאה נעימה. או, לקחתי על עצמי לעשות מייק אובר לגן של עברי. הגננת אישרה לי לקנות צבע ואני הולכת לצבוע שם ולצייר על הקירות בכיף שלי (או קירות מוזנחים ברחבי ירושלים שצריכים את טיפולי האישי). או: להתנדב לעשות הצגה בגן של עברי. השנה הצגנו ביחד את שמוליקיפוד. ואני מקווה שייצא לי בשנה הבאה להציג יותר. 
 
 
אני רוצה לסיים בסיפור העשייה שלי להיום: קמתי בבוקר, לקחתי ברגל את שני הילדים לגן, כי הליכה זו עשייה. חזרתי ברגל. לולי נשארה איתי בבית כי היום המטפלת בחופש. עשיתי את הג'אגלינג הרגיל בבית: כלים, כביסות. אני בתקופה שאני עושה תכנית ניקוי גוף. אז אני אוכלת כל מיני עשבים מגעילים ושותה כדורים מגעילים (עשייה לגוף. קצת בריאות ולהיפרד לאט מסוכרים ופיצות וגלידות וישבן גדול). הכנתי לעצמי סלט עשבים מגעיל ואכלתי אותו. עשייה. אחר כך לולי נרדמה. ואני הייתי עייפה, אך במקום ללכת לישון, גללתי את הפיד בפייס (לא עשייה. טעות אסטרטגית). ואז, כשהחלטתי לנמנם קצת, השכן הנודניק צלצל בפעמון ואמר משהו לא חשוב, כמו "אין חשמל בבניין". לא אכפת לי. תן לישון. אניווי, לולי התעוררה. אז הייתי צריכה להכין לה צהרים. עשייה לגמרי. ואכלתי גם אני איזה חלבון מבעס (עשייה מבעסת, אבל עשייה). אחר כך נכנסתי לאינטרנט לחפש מידע על החצובה שאני הולכת לקנות כדי להמשיך בעבודות הוידאו שלי (עשייה, לא שיטוט!). ואז שרתי ללולי ממאה שירים ראשונים (זמרת על) והקראתי לה 3 סיפורים (יפה לי), ושיחקנו ביחד בלתת אוכל לברווזים שלה. 
בהמשך הלכתי (ברגלללל) להביא את עברי מהגן. והיה חם. והזענו. וזה היה מעצבן. וכשחזרנו הביתה - כאן כבר היו מקלחות, ארוחת ערב, והשיגועים הרגילים. נרדמתי בשבע על הספה, כשעברי עדיין משוטט בבית ומסתבר שגמר את כל השלוקים במקפיא (דמט). במקום שיחת מוסר, דיברנו קצת איך הוא יכול להיות חבר טוב ולא נאכס ולהפסיק לזרוק על החברים שלו אדמה. ובסוף, כמיטב המסורת, התעצבנתי עליו, והוא הלך לישון אחרי אלף סבבי לילה טוב- נשיקה-חיבוק-שיר-סיפור- עלית לי על העצבים. 
והנה, עכשיו אני ברגעים אלה כותבת את העשייה הזאת. 
 

Join us and get fresh posts delivered right to your email!

Add comment
 
No comments