הדר שרקי
הדר שרקי במקור מסוסיא שבהר חברון. היום ירושלמית. אנימטורית, מעצבת, כותבת, מורה. נשואה ליהודה ואמא לעברי ואלישבע הלל. Monday 30.7.18 2 Comments 3094 views

מאותגרת פוריות

לאחרונה הרבה חברות שואלות אותי על פוריות. כאילו כתוב לי על המצח שיש לי בעיות פוריות או שהבטן שלי היא סתם מפיצה-פלאפל. ואז אני נזכרת: לפני 4 שנים לא היו לי ילדים. וזה מוזר, כי היום - הבית מבולגן, ואני מתלוננת, הרצפה מטונפת, יש לגו בכל מקום; לפעמים גם צועקת או עצבנית ועצובה. בגללם. בגלל הילדים. ולרוב שמחה. הם נכנסו לחיי בסערה. אבל להיזכר רגע: לפני 4 שנים לא היו לי ילדים. הייתי מגיעה לבית כנסת בלי ילדים, ומתפללת תפילה שלמה בלי הפרעות. הייתי יכולה לקום ב-11 בצהרים (ואכן כך היה, כי עבדתי בבית ספר ערב) ולעבוד בשתי עבודות. ובערב למדתי אומנות כדי להתקבל לבצלאל. הייתי יכולה לזרום מאירוע לאירוע, מחברה לחברה, היה שקט בבית. והבית היה מסודר. ולא רק מסודר, כשהייתי מגיעה לחברות שלי הייתי מזדעזעת איך הבית שלהן נראה זוועה (בשקט, בראש).
* * *
אני זוכרת שהייתה לאמא שלי איזו חברה שחיכתה המון שנים לתינוק. לילד משלה. וכעבור ימבה זמן היא נכנסה להיריון וילדה. והתקשרתי אליה, כדי להתנחם. הייתי בטיפולי פוריות די ארוכים. ולא זז כלום. הפריות. הרדמות. זריקות. ונכשל. נכשל. נכשל. וראבק, די. אז התקשרתי להתנחם. והיא אמרה לי: "כשיהיה לך תינוק, לא תזכרי את כל הסבל שאת עוברת." וחשבתי לעצמי, איזה משפט דבילי. זה לא נכון. מה אני לא אזכור?? גוף כחול ממחטים? כאב לב? קנאה? הקאות ועייפות מפיצוץ הורמונים? לא הזדהיתי בכלל עם מה שהיא אמרה. ויותר מזה, הרגשתי: הנה, שכחה את אחיותיה הלא פוריות. 
* * *
 
והנה אני כאן, בחסדי ה' שצ'יפר אותי בשני ילדים. ובזמן האחרון קולות מן העבר. חברות שלי מכל מיני מקומות שואלות, מתייעצות, כאובות. אני רוצה להגיד לכן, חברותי, כמה דברים.
דבר ראשון, אני כל הזמן אומרת לעצמי שאני יוכל להגיד לה' אחרי 120 שנה, שאני התאבדתי על מצוות הפרו ורבו, טאטא. 
שתיים, גם כשלא היו לי ילדים והרגשתי בושה, בושה בגוף שלי, בתפקוד שלי, בנשיות שלי - כשהייתי נכנסת לבית כנסת הייתי בולעת את הרוק ואומרת לעצמי, "אני לא פגומה. אני לא אשמה. מי שיש לו טענות, שיטען לבורא עולם. לא לי. אני לא צריכה להתבייש במה שה' נתן לי או החסיר ממני." וזה עזר לי להתמודד עם מבטי היאכנעס. 
שלישית, כמעט, ואני מסייגת. כמעט, ולא הייתי מבריזה משמחות של אחרים בגלל שלי לא היה. "אין מלכות נוגעת בחברתה". זה שלמישהי יש תאומים + שלישיה זה לא בא על חשבוני. תפרגני. כמה שקשה. תפרגני. אבל אני כן זוכרת רגעים קשים מאוד שבהם כמעט נפלתי מהרגליים מרוב כאב: אחים, שהרגע התחתנו, מביאים תינוק לעולם. איייי. קשה. כואב. אבל "אין מלכות נוגעת בחברתה..." במבחן המציאות יש מקרים שקשה לפתוח את הלב לתינוק של אחרים. ובמקרים כאלה, יאללה, תתבודדי. אבל שזה יהיה נדיר. שלא תגזרי על עצמך בדידות חברתית. רק את זה את צריכה על הראש עכשיו. תנשמי עמוק. תתייפי. שלא ירחמו עליך. ומי שיגיד לך מילה או יציע לך להיות קוועטר (הטקס המוזר הזה שמעבירים ת'תינוק מיד ליד כמו משחק פוטבול) אמרי לו: "נכון, אין לי ילדים. תתפללו עלי!".
רביעית, דברי. דיברתי. דובר. אחותי המאותגרת פוריות. דברי על זה עם נשים שעברו. זה מעודד. דברי על זה עם חברות נוטפות ילדים שיידעו למה את עם פרצוף מבעית על הבוקר. דברי על זה בחדר מורים: "אין לי ילדים. אין מה לשאול. אני מאו-ת-ג-ר-ת פ-ו-ר-יו-ת. כך ה' סידר." כי זה מוריד מין עננת מתח שכזו. משחרר אנשים ממשפטי האבלות שלהם: "לא ידעתי..."; "את לא נראית"; "חבל, את תהיי אמא טובה"; "את מתמודדת עם זה בגבורה" (אין משפט נכון או טוב. זה תלוי בהורמונים ובמצב רוח). דברי על זה עם רווקות: כאב אל כאב. פותח את הלב. דברי על זה עם ה': צרחי עליו קצת, שיתעורר מהתרדמת. תתעצבני עליו. תתחצפי. מערכת יחסים כזאת. ואם הוא יתעצבן, אמרי לו: "אני הורמונאלית". 
ואם כבר משפטי הזדהות מעצבנים, אמא שלי הייתה אומרת לי תמיד: "יהיה לך" (ובוכה עלי, בוכה). אמא, ואם לא יהיו לי לעד ילדים? – יהיה לך. אמא, אין לי למי להלביש בגדים מיניאטורים קטנים. – יהיה לך. ככה. כמו רובוט. שנאתי את המשפט הזה. ואז - התחלתי לאהוב אותו. רגע, אם אמא שלי אומרת לי שיהיה לי. היא מאמינה שיהיה לי. שהגוף שלי לא יבגוד. זה עזר לי להאמין בעצמי. וגם הצחיק אותי. כי יש בזה משהו. הרי ברור שיהיה לך. יהיה לך עוד! (רוחמוש) 
* * *
אני מזמינה אותך, אחותי החצי פוריה. אחות ל-IVF, אחות להורמונים וטבליות השוקולד, את מוזמנת תמיד להתייעץ איתי ולדבר. אני זוכרת את הטעם הצורב בפה של הכישלון. ותדעי, שעברנו את האיכסה הזה כדי לחזק אחת את השנייה. ונכון, שבסוף אני אמליץ לך על ד"ר גולדברג, האדם העניו והיקר. או שאולי בעצמי אני אגיד קלישאות, או סתם מילות ניחומים. אבל זה אחרת, לשמוע לב פצוע מדבר אל לב פצוע. אני רוצה להגיד לך, שלא שוכחים כל כך מהר את הייסורים, את הפחד מהיריון שנקלט שמא ייפול... את הכאב של ההורמונים ובדיקות הדם. את חוסר האיזון. לא שוכחים. זה עבר לדי אן אי שלך, של מה שעברת ביקום, וזה חלק מהותי מההורות שתהיה לך וממך. היחס לגוף, היחס לילדים... הכל נובע מהתקופה שבה חיכית בסבלנות. לא שוכחים, אבל חוויות ההורות כל כך מעצימה, שבסופו של דבר, החברה הזאת של אמא שלי, צדקה. הכל מתגמד לעומת שני פיצים שישנים לך על הראש במיטה הזוגית.
 

Join us and get fresh posts delivered right to your email!

Add comment
 
2 comments
עדיה (not verified) commented Tuesday 31.7.18

מזדהה עם כל מילה

Comment
מיכל (not verified) commented Tuesday 31.7.18

לגמרי.
קופי-פייסט למאותגרות נישואין.

Comment