מוריה תעסן מיכאלי
מוריה תעסן מיכאלי בן זוג אחד, שני תארים וארבעה ילדים, לאו דווקא בסדר הזה. מתנחלת, פמיניסטית, אמא, אשה, לאו דווקא בסדר הזה. בת 33, במקור מעפרה, כעת בגבעת הראל. Tuesday 24.7.18 No comments 981 views

קצת על החופש, קצת על לגדול

 

בחופש הגדול הזה יש לי פריווילגיה – חופשת לידה. זה אומר שאני בבית. כל הזמן. לא מחפשת פתרונות מתחת לשולחן, לא תופרת מסגרת למסגרת, לא מבקשת טובות עד שנמאס לי מעצמי – פשוט בבית. עם הילדים. זה לא תמיד פשוט. לפעמים הרבה יותר קל להגיע אחר הצהריים ולנסות לפצות על עוד יום חופש ללא הורים בנסיעה לפיצרייה קרובה. או לבקש מהאיש להקפיץ את כולם לירושלים ולהיפגש שם על תקן הורים שעושים כיף בלבד.

 

להיות בבית זו מחוייבות. מחוייבות להיות עם הילדים גם כשלא קל. מחוייבות לנסות לתפור מסגרת משותפת הכוללת שגרה עד כמה שניתן לצד יציאות דחופות מהשגרה ולשמור על כולם שפויים בנוסחה הלא שפויה הזאת.

אבל זה גם הזמן שלי להתבונן שוב על ההורות שלנו, שלי. איך היא באה לידי ביטוי מול כל אחד מהילדים, איך אני מרגישה בסוף כל יום או בסוף כל שבוע – כישלון הורי חרוץ או שאני יכולה לתת לעצמי מדבקה על השתפרות וסבלנות מול החבורה העליזה. ולכבוד הפסק זמן הזה אני נזכרת בלקח העצום שלמדתי בשנה האחרונה:

 

זמן אסיפות הורים היה. הגעתי לאסיפת הורים הראשונה כשאני מצפה לשמוע דברים רגילים – ילד חמוד אבל לפעמים משתולל, כך וכך חברתית וכך וכך לימודית. ואני יושבת מול הסמכות המחנכת של הילד שלי ומתביישת. מתביישת כי לא ידעתי כמעט שום דבר שהיא אמרה לי. "הוא מבריק" היא חזרה ואמרה. "פשוט מבריק. כזה ילד מבריק. לא מפספס שום דבר, קולט את הכל. מבריק כבר אמרתי?" ואני מהנהנת כי אני יודעת את זה. כלומר, כמעט יודעת את זה. אני יודעת שהוא אוהב לשאול המון שאלות אבל אני גם יודעת שזה עלול לעלות על העצבים. אני יודעת שהוא חכם אבל אף פעם לא חשבתי שמשהו מיוחד. חכם כמו כולם, לא? "ואת לא מרגישה שהוא קצת תלותי בך?" אני שואלת אותה, כי בבית לפעמים זה יכול להיות מחרפן. היא מסתכלת בי בחומרה: "תלותי? ממש לא. נכון שהוא אוהב לדבר עם מבוגרים ומחפש כל הזמן עם מי לדבר אבל זה רק כי הוא אוהב ללמוד ולאסוף עוד ועוד ידע".

 

חזרתי הביתה בבושת פנים. זה הילד שהכי מאתגר אותי. לא בגלל משהו מסויים, בגללי כנראה. אבל מריבות כמעט יומיומיות ותסכול הדדי הם מנת חלקנו התמידית. מאותו היום בחצי חוסר מודעות התחלנו להסתכל עליו מעט אחרת. הרי הוא חכם כזה, אפילו הסמכות החינוכית אמרה... התייחסתי ביתר סבלנות לדברים שהפריעו לי בעבר והדגשתי ורוממתי את הדברים אותם שמעתי באסיפת הורים. איכשהו מאותו יום הדברים התחילו להיראות אחרת. כל ההתנהלות השתנתה בזכות מישהי מבחוץ שראתה אותו הרבה הרבה יותר טוב מאיך שראינו אנחנו. ימים ארוכים התביישתי והבטחתי לעצמי שמעתה והלאה תמיד אני אראה את הילד שלי באור החיובי ביותר שאפשר.

 

והנה הגיעה אסיפת הורים נוספת. הפעם אני יודעת פחות או יותר במה מדובר ובאתי מוכנה לשמוע כמה חכם ומתקדם הילד שלי עם כמה "אבל" נלווים. ושוב אני יושבת מול סמכות חינוכית אחרת ושוב אני שומעת כמה נפלא הילד שלי, ברצף של תשבחות. "אבל...?" אני שואלת. כי הרי אני יודעת שבטח הוא מפטפט הרבה, אולי קשה לו עם החברים, וודאי שיש כמה נקודות שצריך להשתפר בהן. "אין אבל" היא אומרת לי. "הכל טוב". "נו", אני אומרת, "זה בסדר, אני יודעת שהוא נפלא, אבל על מה כדאי לעבוד בחופש? מה צריך לחזק? מהן נקודות החולשה שלו?" "כמו כל הילדים כדאי לעבוד על קריאה וכתיבה, אבל באמת שאין אבל" היא מבטיחה לי. "הוא מצוין בזה ומצוין בזה וטוב עם החברים ונהדר עם הצוות. הכל בסדר". ושוב, למרות שבאתי מוכנה, אני מרגישה שוב מבוכה. למה אני לא רואה את הילד שלי ככה?

 

לאסיפת הורים של הילדה הגעתי בציפייה לשמוע שהיא מתוקה וחמודה. לא ציפיתי לאבל, לא ציפיתי לשמוע דברים מבריקים. בכל זאת היא התינוקת שלנו (למרות שכבר הצטרפה תינוקת נוספת) ואני יודעת שהיא מקסימה לאללה. "וואו איזו בת יש לך!" מחייכת ברוחב לב הגננת. "היא כל כך עוזרת לכולם! כל הורה שמגיע לגן היא מתייצבת עם הסנדלים והתיק של הילד ומוסרת להורה. כשהיא רואה ילד בוכה היא ישר דואגת לטפל ולחבק והיא כל כך שותפה בפעילויות של הגן בהמון תבונה וחן". שוב נפלתי. שוב לא היה לי מושג שלמרות שאני חושבת שהבת שלי נפלאה, אני אפילו לא קרובה לדעת עד כמה.

 

ברור לי ששלושת הסיפורים האלה לא מלמדים רק על הילדים שלי. הם מלמדים על צוות הוראה וחינוך שמרבה את האור על פני החושך. שבוחר על מה להדליק אור ולהיכן לכוון את הפרוז'קטור. אני רק לא מבינה למה אני לא כזאת. למה אני יודעת כל הזמן היכן קשה לי עם הילדים, מה נקודות החולשה של כל אחד ועל מה אני אצא מתוסכלת בסוף כל יום.

 

התעודות שהגיעו הזכירו לי את הלקח הזה שוב. התעודה של ילד בית הספר שלי יוצאת מגדר הרגיל. אני הייתי רגילה לציונים טובים כל חיי, אבל התשבחות החברתיות והמידתיות שהילד הזה קיבל עולות על כל דבר שאי פעם קראתי בתעודות שלי עצמי.

 

אז אני מנסה. כל יום אני מנסה. מנסה לראות אותם כמו שרואים אותם במסגרות שלהם. נהדרים, חכמים, עוזרים, בעלי מידות נהדרות. יודעת שהרבה יותר קל בחוץ גם להם וגם לי ויודעת שבמאמץ משותף נוכל לראות את כל זה ועוד הרבה יותר גם בבית. וזה האתגר שלי לחופש הזה – לנסות לראות רק את הטוב ולהביא אותן נהדרים פי כמה למסגרות בשנה הבאה. כי לא יכול להיות שהעצמה מבחוץ תהיה יותר טובה מהעצמה מבית. ואם אני בושתי בכל אסיפות ההורים האלה, כנראה שיש לי מה לתקן.

 

ועוד דבר, אני בטוחה, פשוט בטוחה שכל ילד שההורים שלו ישמעו עליו כאלה דברים, יתחיל להרגיש יחס שונה מההורים שלו, גם אם זאת לא בדיוק המציאות. הסיבה שבשלה נהיה לי יותר קל עם הילד היא כי אני התחלתי להתנהג אליו אחרת. הוא נשאר אותו ילד שהיה תמיד. אבל אם אני מתנהגת אליו כמו אל הילד הנפלא והמדהים עליו שמעתי באסיפת הורים, ואני לא מפסיקה לספר לו כמה הוא חכם ולנסות להעשיר אותו בסרטונים וספרים שמהם ילמד יותר, אז הוא יתנהג בהתאם. אני יודעת שגישות הוריות שלמות נבנו על סמך ההבנות האלה, אבל אין שיעור טוב יותר מאשר להרגיש את זה עלך הבשר החשוף. ואין בשר חשוף יותר מאשר המקום ההורי שלנו.

חופש מעצים לכולם!

 

Join us and get fresh posts delivered right to your email!

Add comment
 
No comments