מאירה דולב
מאירה דולב נשואה ליעקב, אם לשישה (לא סתם שישה - חמישה בנים ובת) נולדה בחברון, גדלה באלון מורה שבשומרון, והיום גרה בטלמון. Wednesday 11.7.18 4 Comments 2645 views

מאזן האשמה

בשלושת הלילות שאחרי הביקור במרכז רבין התעוררתי באמצע הלילה בגרון כואב. באיזשהו מעבר לא ברור בין שינה לערות, בין חלום למציאות, המשכתי לנהל את הדיון שקיימנו אחרי הסיור במרכז, עד שמתישהו התעוררתי לגמרי והחושך והגרון הלוהט הבהירו לי עד כמה תחושת החנק ההיא, מלפני עשרים ומשהו שנים, לא התפוגגה ולא נעלמה, ועד כמה היא עדיין צרובה בגופי כסוג של טראומה.

שלושה לילות.

ואני כבר יודעת את מה שאמא שלי תמיד אומרת, כשאני מספרת לה שכואב לי הגרון: על מי רצית לצעוק ולא צעקת, היא שואלת. ואני תמיד צוחקת, אבל אחרי זמן מה מתבהר לי שהיו דברים בגו. הפעם היא אפילו לא היתה צריכה לומר.

זה התחיל בטיול אופנוענים של אחד ממנהלי מרכז רבין ביו"ש. משה רונצקי, מנהל התיירות שלנו בבנימין, פגש אותם והשיחה התגלגלה להזמנה למרכז. הגענו, נציגים ממחלקות התקשורת והתיירות של המועצה. התקבלנו, כמו שאומרים בלי ציניות, בסבר פנים יפות. אנשי מרכז רבין סיפרו כמה חשוב להם השיח עם הציבור שלנו, ומה הם לא עשו כדי שבתי הספר שלנו יגיעו לכאן, כמה ניסו ועם מי לא דיברו, ואנחנו לא מגיעים. והם לא מבינים למה.

בואו נראה, אמרנו, ויצאנו לסיור במוזיאון.

הסיפור הארץ-ישראלי-ציוני-חלוצי של טרום וראשית ימי המדינה, שיצחק רבין הנער והחייל והלוחם והמפקד היה שותף לו – מרגש אותי תמיד. רבין הצעיר שניבט אלינו מהתמונות על הקירות, קולו המוקלט, תיעוד אותה תקופה – הילכו עלי קסם, וכך הגעתי לשלב של הסכמי אוסלו בלי שום שכבת הגנה לקראת מה שצפוי לי.

 הקירות במרכז רבין מספרים חצי אמת. צילום: משה רונצקי

שנות האינתיפאדה והסכמי אוסלו הם בשבילי לא היסטוריה שאני צריכה מוזיאון כדי להכיר. חייתי אותם כנערה, כבחורה צעירה, כרעיה טרייה. אלו היו שנים כואבות ומורכבות וטעונות שהכרתי מקרוב, אבל לא הערכתי עד כמה הן עדיין כואבות. ומול הקירות במרכז רבין והמסכים והתמונות – שסיפרו סיפור אחר לגמרי מזה שאני חוויתי – הבנתי שהכאב עוד כאן. והפער היה מהמם. יעקב בעלי הראה לי איך ידיו רועדות.

וכן, דווקא כן פגשתי את עצמי, וזה היה לגמרי מטלטל. על ארבעה מסכים שהראו את הסבל של הערבים בשנות האינתיפאדה – עוד ועוד תמונות של ערבים פצועים, בוכים, נהרגים, נאזקים – בלי שום הקשר על מה ולמה – לפתע ראיתי אותי, את עצמנו – ילדי אלון מורה בסופו של הטיול לביתא, שבו נהרגה חברתנו תרצה הי"ד, כפי שנקלטו במצלמות הטלוויזיה הזרה שהגיעה לשם מיד אחרי האמבולנסים. רואים אותנו לזמן קצר ואז את בתי הכפר שהופצצו.

אף תמונה לא מבוימת. הכל אמת, אומרת המדריכה. והיא צודקת, אבל ההקשר איננו. והפרופורציות אינן. והאיזון איננו. חצי אמת גם היא סוג של שקר. לא מוזכר אף יהודי שנרצח מתוך המאות שנרצחו באותן שנים, לא מוזכר שהחייל שנשלח להגן על המדינה מפני טרור משתולל הותקף לפני שנאלץ להגיב, וקולו של רבין - שעדיין מהדהד באוזניי – המכריז על הנרצחים היהודים שהם "קרבנות השלום" לא נשמע במוזיאון הזה משום מה. גם לא קולו כשהכריז עלינו "פרופלורים". כי במוזיאון הזה, המחאה העצומה שהוציאה המונים לרחובות נגד מהלך שראינו בו אסון למדינה כולה, ושהשתתפנו בה שוב ושוב כזוג צעיר – איננה, יש שם רק "הסתה".

ואין גם שאלות על דמוקרטיה ראויה, ומתי נוכח מהלכים הרי גורל לעם ולארץ, נכון לשאול את העם? ואיך מגדירים דמוקרטיה כזו שבה מהלך דרסטי כל כך מוכרע בכנסת בקולותיהם של שני ח"כים שערקו ממפלגת ימין שבוחריה מתנגדים לו, אחד מהם מובל בימים אלה ממש למשפט בעוון ריגול לטובת איראן.  

כבר כתבתי על רצח רבין בבלוג הזה, שהשתלב אצלי בחוויות הלידה הראשונה. הילד שנולד אז, והיום חייל בקבע, כבר ביקר במרכז רבין פעמיים במסגרת הצבא. וכשסיפרנו לו בבית, הוא לא ממש הבין על מה נפשנו סערה.

וזה באמת מדהים עד כמה זה כואב עדיין. מי שלא היה כל כך קרוב לאירועים, כנראה שלא יחוש את זה ממרחק השנים. אבל מאי שם צפו והתעוררו בי שוב התחושות האיומות ההן, חווית האנשים השקופים ונחנקים. אתה צועק, ואיש לא שומע. אתה מגיע בהמוניך להפגנה, והתקשורת לא מזכירה אפילו לא בכותרת קטנה. אתה חווה עוול, והעיתונאים לא שואלים. הדמוקרטיה והצדק הופכים למרמס, ואבירי הדמוקרטיה לא מנידים עפעף. אתה רואה איך מביאים על ארצך אסון, ובשלטון שבויים בקונספציה ועיוורים מלראות.

וכמו משמים יש במקור ראשון של השבת האחרונה ריאיון עם מי שהיה יועצו לענייני טרור של רבין באותם ימים, יגאל כרמון. גם הוא התריע שערפאת משקר, שהכל תרמית, גם הוא ראה איך רבין מובל למקומות שלא רצה בהם. וגם לו אף אחד לא רצה להקשיב. אני לא מדמיינת, אמרתי לעצמי. כך זה באמת היה.

איש לא רצה לשמוע כשצעקנו שהכל תרמית. על הקיר במרכז רבין   

 

                                  *     *     *

אז הבנו למה בתי הספר שלנו לא רוצים להגיע לכאן, אמרנו לאנשי מרכז רבין בדיון שלאחר הסיור, יושבים שוב לשולחן הגדול. לא כי הסיפור שלכם כל כך שונה מהסיפור שלנו. כי החוויה כאן היא שהסיפור שלנו נמחק. שהציבור שלנו מודר. שהכאב שלנו לא נספר. וזה קשה עוד יותר לנוכח ההבנה שכל מבקרי המקום הזה שלא מכירים מקרוב את מה שהיה, מקבלים תמונת מציאות כל כך חד צדדית. מרשימה ואיכותית ומרתקת, אבל מעוותת.

והיה קשב, והיה דיון פתוח, אבל אני לא חושבת שהם באמת מסוגלים להבין. כי בסיפור שלהם, הכואב מאד גם הוא, אנחנו רצחנו את רבין. לא אתם, הם יגידו, לא אתם אישית, אבל המחנה שלכם. את תמונתו של יגאל עמיר לא תראו שם, בכל המוזיאון הזה. "אנחנו לא רוצים לתת לו מקום של כבוד במוזיאון", הם אומרים, אבל אם תמונת היטלר מופיעה ב"יד ושם", אז כנראה שהסיבה אחרת. מבחינתם לא רק הוא רצח. והם חוזרים ואומרים שהמטרה שלהם היא בעיקר למנוע את הרצח הבא, וחשוב להם השיח המחבר והלא-אלים, ואני מאמינה להם, אבל גם לא יכולה שלא לשאול את עצמי, האם במודע או שלא במודע, יותר מכל זה חשוב להם להביא אותנו לכאן כדי שנודה באשמה.

וככל שחולפים הימים אני מבינה, שהמחנות שלנו נמצאים באיזה סוג של תחרות על מאזן אשמה סמוי. וכל צד מספר סיפור שבוחר מתוך המוני הפרטים שבמציאות את אלה שמוציאים אותו צודק, ושמעמיסים אשמה על האחר, ובכך מקלים על מצפונו. כן, אני רואה בבירור איך הם עושים את זה, פחות רואה את זה על עצמי. אבל זה שם כנראה, אני יודעת. אני חייבת לבחון את הדברים ביושר. למרות שזה קשה. אחרת, אני שואלת את עצמי, לא באמת יהיה אפשר להתקדם לשום מקום. ומה בעומק ליבי יותר חשוב לי, להיות צודקת, להיות שייכת למחנה הלא-אשם, או לראות לנגד עיניי את העם שלי כולו, על פצעיו וכאביו ופעריו, על שסעיו ומריבותיו, ואיך הוא מצליח לבנות גשרים מעל כל אלה ולהישאר עם אחד. ומה המגמה של הפערים האלה, האם הם מתרחבים עד קרע או מצטמצמים ומתרפאים אט אט. ומה, ואולי זה חשוב יותר מכל, אנחנו מעבירים לדור הבא.

וזה מזכיר לי הרצאה מעולה על זוגיות ששמעתי לפני כמה שנים בכנס של צהר (שקם, אגב, בעקבות רצח רבין). בני זוג שאין להם מטרה משותפת מעבר להם עצמם, אמר הרב שדיבר והמשפט שלו נחרט בי, יגיעו במוקדם או במאוחר לדינמיקה של תחרות סמויה על מי מהם יותר קרבן.

אז האם בעם שלנו יש דינמיקה של זוגיות במשבר, אני תוהה, ומבינה שנחוצות לנו מטרות משותפות מעבר לכאן ולעכשיו שלנו, וכן, גם שיח כן ומחבר, ושדר של אמון לדור הבא, ואלה, בע"ה, יצליחו אולי לרפא אט אט את השבר ואת הכאב.

ואם רק נרצה, גם זה משהו.

 

 

 

 

 

 

 

 

Join us and get fresh posts delivered right to your email!

Add comment
 
4 comments
יהודה (not verified) commented Wednesday 11.7.18

יפה מאוד.
יש בעיני סתירה עדינה אבל עדיין סתירה, בפסקה האחרונה.
כתבת שצריך מטרות משותפות וכן שיח כן ומחבר התשובה לשאלה מה חשוב יותר או מה יוביל למה ממש לא ברורה.

Comment
מאירה דולב
מאירה דולב commented Thursday 12.7.18

יהודה, תודה, אכן המציאות מורכבת, וגם התשובה שלי מורכבת. בסופו של דבר שלמות העם שלי חשובה לי יותר. אבל יחד עם זה חשוב לי להשמיע את האמת שלי, באופן שמאפשר להמשיך את השיח

Comment
נורית כהן לוינו... (not verified) commented Friday 20.7.18

ערב ט באב, תשע"ח

מאירה יקרה, ברוח הימים האלה אני בוחרת לפתוח בקרן האור שמצאתי בטקסט הכואב שלך, בעובדה שבנך ביקר פעמיים במרכז רבין ו"הוא לא ממש הבין על מה נפשנו סערה". ייתכן כי עלינו להמתין עד שייתם הדור, על מנת שתהליך מלא ושלם של ריפוי יתחולל בחברה השסועה שלנו. ייתכן. אבל זה לא פותר אותנו מלנסות ולהגיע לתיקון עוד בימינו שלנו, של מי שהיו כל כך קרובים אצל האירועים. לכן, ייתכן שקרן האור הגדולה יותר היא דווקא השיח המהוסס שמתפתח בינינו. הזירה האינטרנטית איננה, לתחושתי, המקום לניהול הדיאלוג הזה, אבל גם בתור זרה ליקום של המרשתת, חשתי בכל זאת צורך להגיב, ולו על מקצת מהנקודות שהעלת.

ברור לי שמפגש עם הטראומה של נערותכם, ללא כל הכנה מוקדמת, זיעזע אתכם עד היסוד, וייתכן שצבע את כל המשכו של הביקור. אבל מכאן ועד למחשבה ש"חשוב להם להביא אותנו לכאן כדי שנודה באשמה" או "יש שם רק 'הסתה'" הדרך מאד ארוכה. התצוגה וההדרכה עושות כל מאמץ להדגיש את ההבחנה בין המחאה המתבקשת, הדמוקרטית והראויה נגד "אוסלו" לבין חציית הקווים האדומים אל עבר הסתה אישית פרועה נגד ראש הממשלה, שהובילה לרציחתו. ההבחנה הזו חשובה בעינינו לא רק מטעמים היסטוריים, ולא רק מטעמים פרקטיים של ניהול המחלוקות הבאות בינינו, אלא גם משום שהיא משרתת את אחת ממטרות העל של המרכז ושל המוזיאון – להציב את רצח ראש ממשלת ישראל בידי מתנקש יהודי מעל לוויכוח של ימין ושמאל, מחוץ לכל גדר של ויכוח פוליטי או מפלגתי, ולמסגרו כאירוע שאיים לקעקע את הריבונות היהודית המתחדשת בארץ ישראל, את יסודותיו של הבית השלישי.

איני יכולה שלא להימנע מלציין את הערבוב בדבריך בין ימי האינתיפאדה הראשונה לתקופת אוסלו. היוצא מהדברים האלה, ומהתבטאויות שנשמעות תדיר בזירה הציבורית, הוא שהטרור, מאז ומתמיד, הוא תוצר של "תהליך אוסלו", ורבין אחראי לו באופן אישי בהיותו ראש הממשלה, גם לפיגועי טרור שהתרחשו לפני שמישהו בכלל חלם על "אוסלו". במובן הזה סימון ראשו של רבין כשופך דמם של יהודים נמשכת גם אחרי מותו. הטשטוש של ציר הזמן מחזק, אולי, את הטענה שהסכם אוסלו הוא אסון לאומי ושגיאה ממדרגה ראשונה, אבל מתנגש עם ההבנה היסודית המשותפת לכולנו, שהמלחמה המתנהלת על ארץ ישראל לא החלה, ולצערנו גם לא הסתיימה, באוסלו.

על כל השאר נדבר פנים אל פנים, כשנבוא לביקור גומלין.

נורית כהן לוינובסקי,
מרכז יצחק רבין

Comment
מאירה דולב
מאירה דולב commented Sunday 29.7.18

אכן יש לנו עוד הרבה על מה לדון ולדבר, תודה נורית.

Comment