הדר שרקי
הדר שרקי במקור מסוסיא שבהר חברון. היום ירושלמית. אנימטורית, מעצבת, כותבת, מורה. נשואה ליהודה ואמא לעברי ואלישבע הלל. Sunday 1.7.18 1 Comments 4427 views

הכל יכולה

פעם לא הייתי מפרגנת לעצמי. מה זה פעם? לפני מספר חודשים... לא לפני שנים. לא הייתי מפרגנת לעצמי. זה אומר שאם הייתי עייפה - לא הייתי מחפפת בארוחות הערב של הילדים או קונה פיצה. הייתי משקיעה. ולא הייתי נותנת לילדים זמן טלוויזיה כי זה לא חינוכי. ולא הייתי מזמינה עזרה בניקיון הבית. ועל בייביסטרים הייתי מתקמצנת. ולא הייתי הולכת לספר - כי השיער תחת כיסוי ראש ואין מה להשקיע בו, ולא הייתי שמה לק - כי יש מקווה עוד שנייה - ולמה לקלף את האדום שנשאר על הציפורניים. והייתי עושה קניות בסופר לבד. וסוחבת ארבע פעמים מהאוטו עד לקומה השנייה. ואז מפזרת את כל הקניות. ורצה להביא את הילדים. לא קניתי בגדים הרבה זמן - כי עליתי במשקל. והקולות שריצדו לי בראש - אלוקים אדירים. על שאני אמא לא מספיק טובה, ועל שאני אישה לא מספיק מסודרת, ועל זה שאני עייפה כל הזמן... 
ואז, אחרי שילדתי את אלישבע הלל, שהיום בת שנה וחצי, התפרק לי הגוף וגם הנפש. וזה, מסתבר, הדבר הטוב ביותר שקרה לי זה מזמן. כי החומות נפלו. ואיתם התחילו העצבים לפרוח. ומשם הדרך הייתה קצרה ומהירה לשנה של טיפול זוגי עם יהודה, אישי. וכשהייתי חוזרת הביתה הייתי שומעת את עצמי מהדהדת מחדר הטיפולים ואומרת לעצמי: אני אישה כועסת. ממורמרת. הייתי מלאה בטענות ליהודה. שהוא עובד נורא נורא נורא קשה. בעבודה פשוט מטורפת. והוא, בניגוד אלי, תמיד, תמיד משקיע בעצמו. הוא תמיד מקולח. מתוקתק. בעל קרמים. מסתפר. יש לו מכונת קפה והוא משקיע כסף וזמן בדברים שמעניינים אותו. יש לו ריח אין סופי של אפטר שייב. וכל הטיפוח הזה ישב לי בדיוק בנקודה הכואבת שלי - את לא מפרגנת לעצמך. 
עכשיו, כשבן הזוג עובד בעבודה מטורפת, זה אומר, בחשבון מהיר - שגם את תעבדי בעבודות הבית המטורפות. כי אם הוא לא נמצא, הכול עלייך. וכך נכנסתי למעגל המסכנות. וריחמתי על עצמי. והתמסכנתי. והרגשתי קורבן. שזה הדבר הכי לא בחירי שיכול להיות לאדם. הרגשתי שהמציאות נכפתה עלי. 
 
 
ביום בהיר אחד הבנתי שמעגל הבעיות והעצבים שאני יוצרת, מגיע מחוסר פרגון לעצמי. והתחלתי לפרגן לעצמי. אז מה זה אומר? דבר ראשון - מתי שאני צריכה לצאת, אפילו להחליף חולצה בקניון או סתם להסתובב בחוץ - אני מזמינה בייביסיטריות. נכון, יש את היקרות. ויש את הלא זמינות. ורובן ממש לא מזיזות צלחת בבית. אבל הן מצילות אותי! זה שבעלי עובד כחמור לא אומר שאני צריכה להיות תקועה בבית. שנית, יש לי עזרה בניקיון פעמיים בחודש. ואם אני צריכה יותר - אני מביאה עזרה יותר. והאישה שעוזרת לי לנקות, קודם כל - היא חברה לכל דבר. שנית, היא יסודית. וגיליתי שניקיון פשוט פותח את הלב ונותן רווחה אמיתית. פתאום מתחת למיטה מבריק, ואין אבק, ומחליפים לך מצעים. נפלא. קניות - רק און ליין. אחלה סחורה, מגיעה עד הבית. אין צורך לסחוב את עצמי לדעת. יותר יקר... כן... זה מבעס. אבל שווה את הטרחה. ועוד דברים קטנים: פעם בשבוע - ארוחת ערב קנויה - פיצה משפחתית ב-20 שח. שעה טלוויזיה לילדים ביום. ובזמן הזה - אני עוצמת עיניים על הספה. זה מציל אותי ממש! כי עייפות זה עצבים, אין ספק. 
ויש גם אקסטרות – לדוגמא, בשבוע שעבר הזמנתי לי עיסוי אצל מישהי מפנקת. והתחושה הייתה חלומית. וחשבתי על זה... כמה זמן לא נגעו בי נגיעות שמרפאות את הנפש. עמוקות. פותחות את התפוס שבגב. זה נתן לי כוחות חדשים. חזרתי הביתה והתחלתי לסדר, הילד התעצבן והייתי פנויה לחבק. ממש נכנסה לי פניות ללב. לרגע המחשבות התאדו. 
וגם: להשתדל להגיד ברכות השחר ושמע ישראל. בשבת: לנסות ללכת לתפילה ולהגיד תהילים. אין כמו תפילה לזקק את הנפש. וזמן עם חברות. או עם עצמי. קפה בבית קפה (7 ש"ח) עם עצמי ועיתון לרבע שעה. וזה לא עניין של כסף. זה עניין של דעת ושל סדרי עדיפויות. ואחרון חביב: לבקש עזרה - מחברה להחזיר את הילדים מהמסגרות, מאמא שבאה לקפל כביסה מידי פעם, מהחמות אם היא יכולה. אני מבקשת. לא תמיד יכולים. אבל התחלתי לבקש עזרה. וזה כשלעצמו משחרר מאחיזת הכל יכולה - שכולנו מנסות להחזיק.
 

Join us and get fresh posts delivered right to your email!

Add comment
 
1 comments
יעל (not verified) commented Monday 2.7.18

אלופה!! מחכה לכתבה הבאה...

Comment