כרמי אור
כרמי אור כרמי אור בת 40, אמא לשלושה בנים מתבגרים מדהימים (לא משוחדת בכלל), נשואה באושר, גרה ביקיר בשומרון. מייסדת 'זוגיתא' Thursday 21.6.18 2 Comments 2081 views

וכמו ענן להתגשם

אנחנו נכנסים לקיבוץ. החום כבר התפוגג והערב הנעים משתלט על השבילים. הם צועדים בדבוקות ובבודדים לכיוון חדר האוכל. רובם יחפים, כולם לבושים בחולצות טריקו לבנות.

החדר עטור גפן ירוקה, ענפי דקלים וחיטה צהובה ובשלה. וצילומים. המוני צילומים שפותחו לתמונות גדולות ונתלו באהבה על חבלים חומים דקים בעזרת אטבי עץ פשוטים. והבחור המוכשר שצילם לאורך השנים, כמעט בבלעדיות, מצטנע. והיום לא מצלמים (הגנבתי רק אחת קטנה בהחבא). אף אחד לא מנציח את הערב הזה, כי הוא גדול יותר מכל דבר שיכול לעבור בפורמט מוחשי.

הם עולים אחד אחד לשאת דברים. המחנכים ואנשי הצוות ראשונים. ניכרת בהם ההתרגשות הגדולה. הם מצאו את המשפט הנכון לכל אחד מהמתוקים שיושבים על המחצלת מולם. מתארים בריאה שלימה שקרתה פה מתחת לידיהם ובתוך ליבם הרחב והגדול. אחר כך עולה נציגות ההורים וכמובן, גולת הכותרת, הבוגרים. הם התכוננו, כתבו מראש, אספו מילים של פואמות ופסוקים וציטוטים. עמוק פה. וגבוה. מאוד. לחלקם יש דמעות בגרון. הם מתרגשים מאוד. גם אנחנו.

הם מדברים על קרבות, על קושי עצום, על ההתמודדות עם לקום מוקדם בבוקר, לעבוד בשמש הקופחת ועם כור ההיתוך החברתי. כנות היא מילה המפתח. הם חסונים וענקים (זה מה שעושות ארבע שנים בשדה) אבל עדינים ויפי נפש באמת באמת. לא מובן מאליו שככה יעמדו בחורים ובקול בס עמוק יתארו את הדרך שהנפש שלהם עברה. כולם מאתגרים את העולם, תובעים אמת וצדק מהסביבה. וכולם כולם מדברים על העונג שבצמיחה מתוך השבר. הם נשברו פה. לפעמים כמה פעמים ביום. חתכו הביתה לכמה שבועות של איפוס או סתם נשארו בחדר מתחת לשמיכה. היו דמעות וכאבים ותסכולים. אחד החבר'ה מיטיב לתאר ומצטט את אביתר בנאי " איזה קרב, אלוהים אדירים, איזה קרב, בין הבור למים, לפחות יש פה קרב, לפחות יש מים, פעם היה רק בור". תמיד היו פה מים חיים. רק היה צריך להוציא אותם מהבור. הם בעיקר נבנו פה. ומי שהצליח להישאר עד תום התקופה, הרוויח את הנס הגדול שקרה פה לכולם. ללא יוצא מן הכלל, הם עצומים באמת.

ובין כל שני דוברים מחשיכים את החדר ומשמיעים שיר על רקע מצגת של תמונות מצולמות מחיי היומיום שלהם. ומילות השירים עולות במנעד מטורף ונדיר שנע בין עידן רייכל לקרן פלס לרמי קליינשטיין ליובל דיין ולנעמי שמר. מנעד כזה שמפתיע ותופס אותי לא מוכנה. מיקרוקוסמוס נדיר ביופיו שנפתח בפני אלה שהגיע מבחוץ להציץ לרגע ולנסות לספוג את האוויר המיוחד הזה שכל כך צריך להפיץ בעולם.

המילים נאמרות בשקט והסערות נוכחות בין השורות. והם חוזרים שוב ושוב על העובדה שבאמת, בסוף, אי אפשר לתאר את רגבים במילים. וזה נכון. אין מילים שיתארו את המקום הזה ואת גאולת החינוך וגאולת האדמה שעושים פה. ואני מרגישה את החסד המשוך כי זכיתי להגיע ולהכיר אותם טיפה יותר. הגעתי לרגבים הרבה יותר מהממוצע. הסעתי את הנער שלי כל יום ראשון ולפעמים אוספת ביום חמישי, כי היה לו (ולי) קשה בשנה הראשונה. ובשנה השנייה "עברתי" מידי פעם בסביבה וביקרתי בכל מיני שעות. בשנה השלישית רק מידי פעם. אבל לקראת הסוף באתי שוב יותר, רציתי לספוג עוד קצת מהאור. ובכל פעם שמגיעים למתחם המיוחד הזה בלב הקיבוץ, לא משנה באיזו שעה ביום או בערב, תמיד יש שם שמחה. תמיד מישהו שר או מנגן. תמיד יש חבר'ה שמשחקים בצלחת מעופפת או בכדור-עף. וכולם מחייכים. באמת כולם. מן חיוך כזה של פשטות ושמחה אמיתית. והצעירים מתערבבים בבוגרים ויש קשר של אחווה בלתי רגילה בעליל.

לפני כמה שבועות העברתי להם שיעור. למדנו יחד על המשמעות של חיבור ערכים ורוח אל פינננסים וגשמיות. בלי מצגת, ככה בפשטות של בגדי עבודה ולוח וטוש. ובשיעור הזה, שלמדנו יחד לקראת החיים שמחכים בחוץ, גיליתי שהם כל כך הרבה יותר ממה שאפשר. הדיבור היה מלא סקרנות והעיקר מלא פתיחות לשמוע. ענווה כזו לא פגשתי מעולם (וכבר העברתי שיעורים והרצאות לכמה עשרות אלפי אנשים בשנים האחרונות). הם באמת באמת במקום של הקשבה. קודם כל לאמת של עצמם ומיד אחר כך לעובדה שהם לא יודעים הכל ומי שמדבר איתם תכלס' במילים של אמת, הם מתחברים בשנייה ומוכנים לשמוע ולנהל דיון שמתוכו הם בונים עוד קומה לעצמם ולעולם.

לסיום הערב עולה מי שחינך אותם בשנה האחרונה. מתנשא לגובה מעל כולם. גם הוא יחף, גם הוא שזוף וחסון. הם עבדו יחד כל יום בשנה האחרונה, כמו כל שאר המדריכים והמחנכים. ככה זה פה. החינוך נעשה מתוך עבודה. הוא מחייך ואומר "זו פעם ראשונה שאני מסיים יב' – מרגש" ואז הוא מסביר שבעצמו לא סיים תיכון וצוחק ואומר שאל דאגה הוא השלים בגרויות והכל בסדר (כאילו שזה חשוב למישהו). ומפליא לדעת שדווקא ברגבים, מתוך כל החוויה והעשייה, החבר'ה סיימו, על הדרך, גם בגרות מלאה. בשעתיים ביום, עם הרבה חיבוק ואמונה של הצוות שלפעמים רצה יותר מהם. אבל זה לא היה העיקר בכלל, וחבל שזה עדיין נחשב לרף שאותו צריך לעבור כדי לקבל תעודת בוגר במדינה. כי התום וטוהר שהם קיבלו בארבע שנים הם החומרים שמהם בונים בגרות אמתית.

לפני ארבע שנים נכנסנו, אני והוא, בשערי רגבים בעמק והייתי אופטימית. אפילו כתבתי פה פוסט נפלא ומרגש. הרגשתי שהעובדה שהוא התקבל והגיע לעמק המעיינות, היא השיא. לא ידעתי כמה אתגרים מחכים. לא ניחשתי כמה שיאים עוד לפנינו.

ואני יושבת בחושך, ואת כתפי עוטף איש מופלא שלא היה כאן לפני ארבע שנים והוא לוחש לי באוזן מילים טובות שממיסות את הלב. גם אני עברתי תהליך בשנים האלה.

הכנתי דברים להגיד בערב הסיום, אבל נאלמתי אל מול העוצמות של הצוות והבחורים. חשבתי שאבכה, אבל ישבתי מחייכת לאורך כל הערב. קיוויתי שיודיעו לנו שזה לא באמת הסוף והחבר'ה מוזמנים להישאר עוד שנה, אבל ראיתי איך המעגל נסגר בטוב ואפשר לשחרר אותם לעולם להמשיך במשימות אחרות.

ובמצגת המסכמת בסוף בסוף, צפינו בתמונות מתחילת הדרך וראינו אותם צומחים על המסך. וארבע שנים הואצו לדקות בודדות וקסומות של צחוק ודמע ובעיקר הוד והדר של נופים ואנשים וחוויות.

וברקע שר יהורם גאון את המילים של נעמי שמר "וכמו ענן להתגשם מעל חלקת שדה ריקה ולהביא לרגבים את הבשורה הירוקה". ואני יודעת שהחלקה לא ריקה והרגבים הם אלה שהביאו את הבשורה והצמיחו את החצבים שהתבצרו במעבה האדמה לפני ארבע שנים וחיכו דווקא לעונה החמה כדי לפרוח ולהתגשם בעמק הנפלא ליד המעיין...

זכינו באמת


 

 

 

Join us and get fresh posts delivered right to your email!

Add comment
 
2 comments
בוגר רגבים מחזור ג (not verified) commented Friday 22.6.18

יפה מאוד. מרגש! אין ספק שזכינו שיש בדורנו את התכנית המופלאה הזו!

Comment
ריקי (not verified) commented Monday 25.6.18

כרמי החזרת אותי 8 שנים אחורה למחזור הראשון של רגבים שמונה ילדים שיצאו בחורים בוגרים ואחראים. חוויה שצומחת לך בבית מקום קסום ועוצמתי עמית בני אחד מהם היום מפ בצבא אבא ל2 , והרבה בזכות המחנכים .שבת שלום

Comment