חני פנש
חני פנש מתנחלת טרייה. גרה בעופרים. נשואה לשמעון ואמא לחצי תריסר מרדנים. כותבת, יוצרת ועוסקת באימון באמצעות אומנות שימושית. Tuesday 12.6.18 No comments 802 views

הילדות האבודה

כילדה מאוד רציתי להתבגר. ההתבגרות סימנה בשבילי חופש בחירה וקבלת החלטות באופן עצמאי ומושכל על החיים. שני הדברים האלה היו מאוד חסרים לי. כנראה שיש ילדים שגם כשהם ילדים הם מתנהגים וחושבים כמבוגרים. אולי כי זה באופיים, או כאילוץ של המציאות.
אצלי היה מדובר בשילוב של שניהם. תמיד הרגשתי צורך לזכור דברים למקרה שהמבוגרים שעל ידי ישכחו איזה פרט חשוב. תמיד להיות לגיבוי ולתמיכה למקרה שיהיה משהו לא צפוי.
אני זוכרת מצבים, בהיותי בת שבע-שמונה, בהם הייתי עומדת על יד החלון, מחכה ודואגת כשמישהו מבני המשפחה היה מתעכב לחזור הביתה. בהחלט לא משהו שבני שמונה עושים בשעות הפנאי.
לא פעם מצאתי את עצמי מתוך הכרח בתפקיד "המבוגר האחראי". הדבר הכביד עליי בכל צעד ושעל. כל כך חיכיתי להגיע למעמד המיוחל ולהיקרא "בוגרת" עם כל הזכויות הנלוות לכך. אם כבר לעבוד קשה אז שיהיה באופן רשמי ועם הטבות. 
רציתי את החופש להפסיק להתנצל על מחשבותיי ומעשיי. להיות כפי שאני מבלי שארגיש אכזבה או ציפייה מצד הסביבה. פשוט להיות אני מבלי לרצות ומבלי להיות תלויה באף אחד. התלות הזאת שגרמה לי הרבה פעמים לחוסר אונים, הקשתה עלי יותר מהכל.
כשהוריי היו מחליטים החלטות קלות דעת, כמו שוב לעבור דירה או להעביר אותי בית ספר או לנסוע לנופש משפחתי בדיוק ביום של הבגרות בספרות - הייתי נאלצת לעמוד על שלי ולהסביר להם למה זה מעשה שלא הגיוני לעשותו. לא תמיד הצליח לי. בעצם לרוב זה לא הצליח, אך כשזה הצליח לי הייתי הכי מאושרת בעולם.
עלי לציין שבשנים בהן גרתי בבית הוריי וגם אחרי זה, הם לא היו נגדי. הם פשוט תמיד היו בעד עצמם. זה היה המוטו שאף פעם לא נאמר במפורש, אבל הכל הלך על פיו.
ההחלטות התקבלו והילדים איכשהו הסתדרו, כי הרי ילדים תמיד מסתדרים.
המלחמות הפנימיות שנאלצתי לנהל בגיל צעיר הותירו בי כמה צלקות מאוד כואבות. עד היום המחשבה על הילדות שלי גורמת לי לעצבות גדולה. עכשיו אני מבינה עם כמה יכולות וכשרונות נולדתי, וכמה מתוכם מומשו, וגם זאת במאמצים כבירים. אך במקום לממש את כישוריי הייתי עסוקה במלחמות הישרדות פנימיות אליהן יצאתי ללא כלים שיסייעו לי.
כל כך רציתי להתבגר, והנה אני כאן. התבגרתי בהחלט. התלטשתי, התחשלתי ואפילו קצת הצלחתי לפתח עור של פיל.
היום אני מבינה עד כמה הילדות יכולה להיות יפה ושמחה. כמה כוח, חשיבות ועוצמה יש בשנים האלה, שאמורות להיות השנים שמגבשות זהות ובונות עולם ערכים פנימי.
אני רואה את הדור הצעיר שגדל לעינינו, שכל כך רוצה ושואף להיות דומה למבוגרים, כי מה יותר כיף מלהיות מבוגר ואחראי על החיים, ובא לי לצעוק: "רגע, חכו עם זה! אם אין לכם הכרח אל תתבגרו! חכו קצת!"
אם נרצה או לא הזמן יעבור, ובסופו של דבר גם הילדים הרכים יהפכו למבוגרים שעלולים להשתעבד לשגרה של לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לעבוד מספר מטורף של שעות, לחזור הביתה עייפים וסחוטים לילדיהם שכה רוצים חום ואהבה, לנסות להרדים אותם כמה שיותר מהר על מנת לשתות איזה כוס קפה לפני שהולכים לישון כדי לקום שוב מוקדם בבוקר לעבודה.
כיום, אחרי שלושה וחצי עשורים בעולם, אני מבינה שכדי להתבגר נכון צריך לחוות ילדות בצורה נכונה ובונה. לא ההתבגרות כשלעצמה מביאה חירות פנימית, אלא הכלים שההורים שלנו טומנים בנו בהיותנו ילדים.
והדבר הכי חשוב שלמדתי מתוך נסיוני הוא, שאת העבר אי אפשר לתקן, אבל אפשר להפיק ממנו את המיטב ולהמשיך קדימה אל העתיד. 
אז אם אתם רואים אותי משתטה במשחקי ילדים או מתלהבת מאיזה זוג אופניים, דעו שעמוק בתוכי אני עדיין ילדה שפשוט התבגרה מהר מדי.
 

Join us and get fresh posts delivered right to your email!

Add comment
 
No comments