אהרון צוף
אהרון צוף נשוי לרבקי ואבא לששה ילדים, גר באש קודש שבבנימין. מנכ"ל הקרן לפיתוח מטה בנימין וההתיישבות. Thursday 17.5.18 No comments 873 views

מסע באתיופיה – חלק שני

גונדר

שטחים פתוחים, שדות, חקלאות, פרות רועות בצד הכביש, אוויר צח ונקי. אפריקה!

הצטופפנו בתוך רכב קטן והתחלנו לעלות את מעלה ההר על מרצפות אבן. בצידי הדרך הולכים אנשים עם תרנגולות על הכתפיים למכירה, ונשים סוחבות ג'ריקנים של מים לכיוון ביתם. עזרי טובי, הצלם והמפיק שאיתי, התחיל לצלם את אמבנש, מנהיגת הקהילה בגונדר. אמבנש היא אישה צעירה, שמנהיגה את אלפי הממתינים לעליה בגונדר מזה כחמש שנים. היא מדברת אנגלית טובה, עם ביטחון עצמי ופנים נעימות ומחייכות. בדרך היא שרה שירים בעברית - התחילה בחד גדיא, והתביישתי שהיא הכירה את המילים יותר ממני, ועברה לשירים ארץ ישראלים אחרים שאני כיליד ארה"ב בכלל לא הכרתי.

בכניסה לחצר שלה היו פרוסים על יריעה על הרצפה גרגירים טחונים. "מה זה?" אני שואל. "זה האינג'רה, אנחנו מייבשים את זה פה בשמש למשך יום, זה האוכל שלנו". "מה עם פיצה?" היא התפוצצה מצחוק, "פיצה? לא לא, אין לנו פיצה פה, אנחנו אוכלים אינג'רה. אנחנו אוכלים את זה כל יום, צהרים וערב".

אמא שלה קלתה גרגירי קפה על הגחלים. הגרגרים נטחנו, ואז התחיל הטקס האתיופי של הגשת הקפה. ישבנו על עשבים ירוקים שהיו פרוסים על הרצפה. היא לקחה כוס ושטפה בגיגית של מים. האם הורידה את הקנקן המסורתי מהגחלים ומסרה לאמבנש שמזגה לכל אחד קפה. עזרי פיקפק בקפה האתיופי. הוא הוציא מהתיק קפה טורקי עלית והציע לעשות תחרות של מי הקפה יותר טוב.

אמבנש גרה בבית הזה עם שני הבנים שלה, הוריה, שתי אחיותיה ואחיה. היא מספרת לנו שבקהילה לא אוכלים בשר, כי אין שוחט. מאז שהסוכנות סגרה את בית הספר היהודי לפני חמש שנים, הילדים הולכים לבית ספר רגיל. בבית הספר מסתכלים עליהם כשונים כי הם יהודים. אני חושב לעצמי כמה עצוב שהגויים פה מצליחים לזהות אותם כיהודים אבל בארץ היהודים לא מצליחים להבחין בהם.

'אנשים עובדים פה יום שלם ומרוויחים 90 ביר (שזה כ-11 ₪), שמספיקים להאכיל משפחה שלמה ליום. אבל בגלל שבני הקהילה באו מהכפרים, אין להם בתים פה, ושכירות יכולה להגיע ל-2500 ביר לחודש (312 ₪). וזה עבור בית של חדר אחד, בלי מים או שירותים. חשמל בדרך כלל יש לכשלוש שעות בערב. אנחנו קונים בגד אחד בשנה וכמובן מכבסים אותו ביד'.

"למה? למה מדינת ישראל לא מעלה אתכם?", אני שואל בתקיפות. "את ראשת הקהילה, מה אומרים לכם?"

"אנחנו לא יודעים. בכל פעם שאני שואלת אומרים לנו משהו אחר. מידי פעם קוראים לנו למלא טפסים, שואלים אותנו שאלות, ואז אנחנו חוזרים הביתה ומחכים. ככה זה כבר 20 שנה. אומרים לנו "עוד מעט".

"מי, מי אומר לכם?", אני קוטע אותה. "משרד הפנים", היא אומרת לי בעברית, כאילו שאת צמד המילים האלו היא שמעה כבר יותר מדי פעמים.

ואני דמיינתי את הפקיד של משרד הפנים, יושב על הכיסא במשרדו הממוזג בירושלים, ומגישים לו את המסמכים של אמבנש. הוא מביט ואומר, "לא, חסר פה כמה טפסים", וחוזר לפייסבוק בטלפון החכם שלו. הדפים של אמבנש ומשפחתה בטח מעלים אבק.

"יש לי שני ילדים, ואני צריכה ללדת את השלישי בעוד חודש. אני לא רוצה לגדל עוד ילד פה, אני רוצה לגדל את הילדים שלי בירושלים, כיהודים, בבית הטבעי של כל היהודים, ביחד עם שאר המשפחה שלי שאליהם אני מתגעגעת כל כך".

כשבאנו ללכת, החמאתי לה על הצעיף האתיופי ("נטלה" באמהרית) – שכיסה את שערה ועליו מגיני דוד קטנים בצבע תכלת רקומים. היא הורידה את הצעיף והגישה לי, "קח, תיתן לאשתך מתנה ממני, שלא תשכחו אותנו פה". לא היה לי נעים לקחת ממנה, אבל היא התעקשה, "תגיד לאשתך שזה ממני מתנה, בבקשה".

שבת

בערב שבת ישבו בני הנוער במעגל ושרו שירי ארץ ישראל, ואז שירי קבלת שבת. היה חמוד לראות קבוצה של בני נוער רוקדים במעגל קטן את הריקוד האתיופי המסורתי עם נענוע הכתפיים למנגינה של לכה דודי.

בית הכנסת מתפללים בבוקר שבת כ-800 איש, גברים נשים וטף. בסוף התפילה החזן עשה קידוש, ואז עמדה אישה מבוגרת שהגיעה מישראל והתחילה לדבר באמהרית. כל הנשים צעקו ליליליללי, והילדים מחאו כפיים וחייכו. שאלתי את הבחור שישב על ידי, שמו מסנבת (שפירושו "המתנה", ממתינים לחזור לישראל) מה היא אומרת. הוא מספר לי עם חיוך גדול: "היא הגיעה מישראל וקנתה לכולם לחמניות". ואז העבירו בין האנשים כמין בקבוקי חרס עם פיה קטנה וכולם נטלו ידיים לאדמה. ואז העבירו את השקית עם הלחמניות, כל אחד לקח לחמנייה אחת ואכל אותה כאילו שזה היה טילון של גלידה. לבסוף נשארו כמה לחמניות אחרונות, וילדים קטנים חטפו אותן כאילו אלה הלחמניות האחרונות שיראו בחיים.

בסוף התפילה, כמו בסוף כל תפילה, עומדים דום, שרים עם ישראל חי, ואז את שירת התקווה. אני מסתכל על הפנים של הילדים הקטנים החמודים, אומרים את המילים בכזאת כמיהה. ואז שמים את הידיים לכיוון של ארון הקודש ומנשקים.

ביום האחרון, בדרך לשדה התעופה, הבחור מהקהילה שליווה אותנו שם לי על היד צמיד אתיופי מסורתי עשוי מברזל ואמר, בבקשה, אל תשכחו אותנו.

אמרתי לו שאעשה כלל שביכולתי להביא אותם לישראל.

הוא ענה לי בתשובה כל כך פשוטה, תשובה ששמעתי לאורך כל המסע, מילים שכל כך טבועות על השפתיים שלהם: "בעזרת השם".

Join us and get fresh posts delivered right to your email!

Add comment
 
No comments