מוריה תעסן מיכאלי
מוריה תעסן מיכאלי בן זוג אחד, שני תארים וארבעה ילדים, לאו דווקא בסדר הזה. מתנחלת, פמיניסטית, אמא, אשה, לאו דווקא בסדר הזה. בת 33, במקור מעפרה, כעת בגבעת הראל. Wednesday 9.5.18 1 Comments 5786 views

שמור על קשר

עם כמה שזה יישמע מוזר, אני לא אוהבת לחשוף דברים אינטימיים מדי עלי או על משפחתי הקרובה. אני כותבת המון על דברים שחשובים לי, על עניינים שקרובים אלי ולפעמים גם על רגשות שזה מעורר בי אישית, אבל מעולם לא חשפתי ככה סיפור לרוח.

אבל אני מאמינה שהסיפור הזה יכול להיות קריטי ולו עבור זוג אחד, אז טלו את המשקפת ובואו וראו דרך חלון ביתי מה התחולל בו בתקופה האחרונה.

לפני כשנתיים התחולל משבר קשה בקרבתנו. לא היה זה תלוי באיש מאיתנו, ועדיין הוא טלטל את עולמנו לחלוטין וערער אותו קשות. בהתחלה עוד חשבנו שנעבור את זה בדרך משותפת עם כל הכלים שבנינו לעצמנו בכל שנות הנישואין שלנו אך תוך זמן קצר החלטנו שזה גדול עלינו ופנינו לקבלת טיפול.

על מנת להקל על עצמנו ועל המבוכה מהסביבה, קראנו לזה בהתחלה 'טיפול משפחתי' ואולי קצת היה לנו קל ונוח לקבל את זה ככה. לאחר זמן מה כבר הודינו בפני עצמינו ואף בפני אחרים שמדובר כאן בטיפול זוגי, ואפילו לא אחד קצר. יש כאן מהלך שהולך ללוות אותנו בתקופה הקרובה.

במשך שנה וחצי נסענו מדי שבוע למטפל שהגענו אליו בסיעתא דשמייא עצומה. היה זה הבן האדם המדויק הן לסיטואציה והן למקרה, וכזוג שכבר היה מנוסה בכל מני אפיזודות קצרות ולא תמיד מועילות עם כל מני אנשי מקצוע, ידענו להעריך את זה ולהוקיר את זה לאורך כל התקופה. כל אחד מאיתנו מצא בו בדיוק את מה שהיה נחוץ לו וביחד העלינו בפניו הכל ללא חשש שמישהו יקרוס.

לא אפרט על מהלך השנה וחצי הזו. רק אומר שזה לא היה פשוט. לפעמים זה לא מובן למה צריך ללכת ולפתוח מוגלה שכל כך כואבת במקום להתעלם ממנה ולתת לה להירקב בשקט ולהזיק עוד יותר מעצמה. לפעמים זה כאב ברמה שלא היינו מסוגלים לצאת משם יחד. לפעמים זה היה יוצר בינינו כאלה מתחים שחשבנו שלא נוכל לא למשבר ולא לזוגיות הזו.

אבל לאט לאט התחלנו לראות את התוצאות. גילינו שאנחנו כבר לא תלויים בפגישה כמו באינפוזיה ואפשר גם לריב ולהשלים לבד בין לבין. גילינו שמתפתחת בינינו שפה חדשה של הבנה ותקשורת שאף משבר זמני לא יוכל לה, כי היא כאן בעז"ה כדי להישאר. גילינו שיחד אנחנו צוות נפלא ושלפתע ברור לנו כשמש למה החלטנו אי אז להינשא זה לזו וזו לזה. תיקנו יחד דברים שכאבו עמוק בפנים ולא נפתחו כל השנים והבנו מהן נקודות החולשה של כל אחד שאיתן נצטרך לחיות כרגע, כי לא הכל מושלם, תוך ידיעה ברורה גם מהן נקודות החוזק שבשלן נוכל להתמודד גם עם השטחים הריקים יותר.

בכל הזמן הזה אמנם לא שיתפנו כל נמלה שעברה לידנו, אבל בהחלט כל מי שסביבנו ידע על התהליך הזה. זה דרש המון אנרגיות להסתיר ולא כל כך הבנו למה יש צורך להתבייש במה שאנחנו עושים. מה שהפתיע אותי יותר מכל היו התגובות. כמעט כל חברה, קולגה, בת משפחה או סתם מי ששמעה ממני על זה, אמרה מיד – כיף לכם. הלוואי עלינו. אחת אמרה שבן הזוג שלה לעולם לא יסכים, אחרת אמרה שאין סיכוי כלכלי שהם ייכנסו לזה כרגע והשלישית תהתה מתי יש זמן להכניס את זה ללו"ז.

ובכן לגבי הסכמה בין בני זוג על תהליך כזה – אין לי באמת איך לייעץ. מי שמבין שהדבר החשוב ביותר בחיים זה לבנות את הבית יציב מהמסד עד הטפחות – יסכים לכזה מהלך. מי שלא – יבין את ההשלכות רק כשיהיה מאוחר מדי. ומאוחר מדי זה לא אומר בהכרח גירושין. לפעמים ניתוק רגשי או שנים של הזנחה של הקשר יכולים להיות גרועים יותר מגירושין.

לגבי המשאבים – זמן וכסף. במבט לאחור חישבנו כמה הוצאנו על התהליך הזה והגענו לסכום מטורף של למעלה מעשרת אלפים שקל. אני מאמינה שאם היינו יודעים את זה מראש היינו נרתעים לחלוטין, אבל דווקא ההבנה שההוצאה של סכום כזה הביאה אותנו למקום חדש וטוב בהרבה, גרמה לנו להחליט ולהמשיך להוציא את הכסף על בילויים משותפים בתזמון שוטף. נכון, אף פעם אין כסף מיותר ולחשוב שכל שבוע מוציאים כמה מאות שקלים על טיפול זה נשמע לא סביר. ייתכן וזה גם נראה מותרות לחלק מהאנשים ואני מאמינה שבעבר גם לנו זה היה נראה סוג של מותרות. ובכן – זה לא מותרות. לא הכסף ולא הזמן. זה אולי קל יותר להחליט על צעד כזה כשמשבר שחור מאיים בגדול על הכל, אבל אני מאמינה שגם ב'שגרה' הזוגית זה לא מותרות אלא סכום ראשוני ונמוך מאוד על תשלום יסודות של הבית. כי כידוע – אי אפשר לחסוך ביסודות, זה תמיד יתנקם בעתיד בנזילות קשות או בקריסה של המבנה.   

בתחילת אותה תקופה קשה, קרסתי גם פיזית. המשבר מסביב הוביל את הגוף שלי לתגובות קשות שלקח לי זמן לקשר בינן לבין הנפש. כבר הייתי בסבב שלישי של בדיקות דם כדי לשלול מחלות איומות רק כדי להבין שאין לי איך למצוא בין המחטים את התשובות למה שעובר עלי. עברתי לסוג שונה של מחטים ובטיפול רציף של דיקור סיני, רפלקסולוגיה וצמחי בך נרפאתי לחלוטין ב"ה. שם הבנתי שאין מחיר לא לגוף ולא לנפש ושאם חייבים לטפל במשהו אז פשוט עושים את זה. ידעתי בוודאות שאם אחד מילדיי היה זקוק לסיוע חיצוני כלשהו לא הייתי חוסכת עליו והחלתי את הכלל הזה גם על הזוגיות שלנו – אי אפשר לחסוך עליה. היא אחד המשאבים החשובים ביותר בבית וממנה הכל ניזון.

במפגש האחרון סיפר לנו המטפל כי הוא פוגש זוגות רבים מאוד מהאזור. אך המשותף לכמעט כולם הוא שאף זוג לא בא לבקש עזרה לעצמו. תמיד זה קשור לילדים, לבית הספר, לגן, רק לא אליהם. גם כך הוא טוען שזוגות רבים מתביישים ומבקשים להיפגש בשעות החושך כאשר הם מתחמקים פנימה בביישנות.

ובכן, די עם זה. זה לא מוסיף. כולנו לפעמים זקוקים לעזרה. כולנו לפעמים זקוקים להכוונה. כולנו לפעמים זקוקים לעצירה בחיים כדי לבחון סיטואציות כאלה ואחרות או הרגלי חיים שכבר נטמעו בנו. זה לא מביך, לא עשינו שום דבר רע. זה בטח לא מבייש. זה טבעי ונורמלי, וככל שנעשה את זה יותר נורמלי נוכל לאפשר ליותר ויותר אנשים לקבל את הסיוע לו הם זקוקים בזמן הנכון. אני לא יכולה לחשוב מה היה קורה לנו לו היינו מתביישים ללכת לקבל את הסיוע לו היינו זקוקים או מה קורה לזוג אחר שבחר במקרים דומים או אחרים לא לגשת לטיפול כי רק אנשים 'אחרים' הולכים לטיפול.

אז במקום לכתוב מכתב כפי שביקש המטפל, שיוכל המרכז בו הוא עובד לפרסם או להראות לזוגות אחרים מהססים, אני כותבת את זה כאן. כדי שיגיע לכמה שיותר אנשים. אני גאה ושמחה בכל יום על הדרך בה הלכנו ובוחרת לומר את זה בקול כדי שאולי מישהי אחת או מישהו אחד יגיד – וואלה, אפשר לקחת את זה בידיים. בשבילי זה שווה הכל.

 

Join us and get fresh posts delivered right to your email!

Add comment
 
1 comments
מנסיון... (not verified) commented Thursday 10.5.18

10 אלף שח זה כלום.
עברנו את ה35,000 שח

Comment