נעמי אלתר
נעמי אלתר 21. מתנחלת, אחות בכורה, רווקה. לומדת לא-שנה-ראשונה-במדרשה ומנסה גם להיות סטודנטית Sunday 29.4.18 No comments 1237 views

מילים של בכורה

כשהייתי בכיתה ה' חברה קראה לאמא שלי מכונת לידה.

אני זוכרת את הבושה, ואת הכעס. הייתה טיפת אמת בדבריה, אנחנו שמונה ילדים שנולדנו בטווח של עשור.

מאוחר יותר סיפרתי לאבא, הוא אמר לי שילד מדבר מלוכלך אם בבית שלו מדברים מלוכלך. במקרה שלה זה באמת היה נכון, אבל זה לא שטף ממני את התחושה הקשה.

גדלנו ביישוב דתי בורגני, ממוצע הילדים לא היה שמונה, יותר באזור החמש, וגם מי שגדל במשפחה מרובת ילדים היה מופתע מהצפיפות שבין הילדים אצלנו בבית. 
אחרי שאמא שלי ילדה את מספר שמונה, אחי הקטן, הייתי במשך שנה שנתיים, אם לא יותר, כל פעם בודקת, מנסה להבין האם היא שוב בהיריון. כמו לקרוא ספר על הורים גרושים ולחפש שוב ושוב במערכת היחסים של ההורים האם הם מתגרשים.

מתפללת שהתשובה תהיה לא.
היום, אני מאושרת במשפחה שלנו, מקווה להצליח לגדל משפחה דומה בעתיד, בעז"ה, אבל עדיין מתביישת להסתובב עם המשפחה כולה באמצע העיר או לשבת יחד במסעדה, לחבר שלושה שולחנות כשהם עושים רעש שמפחיד את המלצריות.
האחים שלי הם מתנה, הם שיר אהבה. בזכותם הבנתי מהי הזדהות ומהי הכרה בכאב של אחר. אצל חברות אפשר לטייח, להסביר בצורה עדינה יותר סיטואציה קשה, אך כשחיים יחד, יום אחרי יום במשך שנים, המאבקים חשופים, מדממים בסלון.
דברים נראים אצלנו ורודים, ואנחנו באמת ב"ה בריאים, שמחים ודבקים זה בזה, ובכל זאת כל ילד מביא אתו תיק אחר, אומרים אצלנו כשמנסים להנמיך את הלהבות בדיון על קושי של ילד, וזה נכון.

 

משפחה

מאחותי הרביעית למדתי על הפרעות קשב וריכוז, על דיסלקציה, על היכולת המופלאה ללמוד כל אחר צהריים, כל אחר הצהריים, במשך שנים. למדתי להתפלל, ולבכות, ולייחל שהיא תצליח, שגם את האתגר ההוא היא תעבור. 
מאחי החמישי למדתי כמה נוראה ובודדה יכולה להיות רגישות של נערים, כמה התפיסה שלנו את הגבריות שוללת מהם את היכולת להיות עצמם בלב שלם. לשמוע נער מתבגר בוכה בגלל מה שאת מגדירה שטויות, עניין לאכזבה אולי, אבל ממש לא לבכי, וללמוד במשך שנים שצריך להבין שהוא נמצא במציאות קצת אחרת. לומדת, כל יום מחדש, לכבד אותו, לאפשר לו את המקום שלו.
ויש לי אחות, שלא מצליחה להשתחרר מהכבלים הפסיכולוגיים שחונקים אותה. היא נמצאת במצוקה, שגורמת לה להפסיד המון מחוויות הנערות שלה. מעולם, אני חושבת, לא שריתי בצרה של מישהו כמו בשלה. ואני איתה, וזה נמשך כבר שנים, ואולי זה ייקח עוד כמה, עד שתמצא את המטפל שיהיה לה נכון. זה קשה לא להעיר הרבה, לא לחזור על עצמי בהטפות, לזכור שאני לא הורה כאן, רק אחות. אני נכשלת בזה, כמעט פעם בשבוע, אבל רוב הזמן אני תומכת. היא יכולה לכתוב לי הודעות שאף אחד אחר לא יקבל בהבנה. 

האח הקטן הקטן יצא למסע השבוע, לו יש בעיות חברתיות כמעט רגילות, אבל בכל זאת לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו, איך הוא מסתדר, האם המדריך באמת מצליח לראות אותו, האם הוא מרגיש בודד. כאבה לי הבטן מגעגוע ודאגה כשאבא ואמא מזמן שחררו ונהנו מערב שקט. 
וכן, יש אחות אחת שאני לא מסתדרת איתה, אופי הפוך, כבר מכיתה א' יש סיפורים על ההתנהגות ההפוכה שלנו. כשאנחנו במקרה נמצאות בבית ביחד, זאת מלחמת התשה של ויכוחים קטנוניים, או שקט מתוח של אחרי סערה. לפעמים יש לנו גם רגעים יפים, אבל, כשגם השוני וגם הקנאה (שלי, אני מודה) מרימים ראש, באמת קשה להיות אחים. 
ואני לא גידלתי אותם, את כל אלה, כמו שירצו להתלחש מאחורי גבנו, ההורים שלנו סופר מעורבים בחיים שלנו ומאד נוכחים באתגרים שאנחנו חווים. ובמשך השבוע אני בכלל לא נמצאת בבית. אבל כשאני חוזרת הביתה בסוף שבוע זה המון בשביל האחים ובזכותם, בשביל להעביר שלושים שעות איתם. כשלעיתים אני המערכת-תמיכה שלהם ולעיתים הם המשענת שלי.
לא פשוט לגדל שמונה ילדים, ולא פשוט לגדול עם שבעה אחים, אבל מבטיחה לכם, שאולי עוד לא שכחתי את הלשונות הרעות אבל היום אני צוחקת על המלעיזים, מאושרת להיות מוקפת באחים שלי, יודעת שהם מתנה לכל החיים. תודה לכם אבא ואמא.

Join us and get fresh posts delivered right to your email!

Add comment
 
No comments