כרמי אור
כרמי אור כרמי אור בת 40, אמא לשלושה בנים מתבגרים מדהימים (לא משוחדת בכלל), נשואה באושר, גרה ביקיר בשומרון. מייסדת 'זוגיתא' Wednesday 28.3.18 No comments 3876 views

סטטיסטיקת החגים

 

יום שישי. עשר בבוקר. היא מתקשרת ומיד מתחילה לבכות. אני לא ממש מכירה אותה, נפגשנו לפני שנה וחצי בענייני עבודה. פגישה קצרה, מחויכת ומלאת שיתוף נשי. מאז לא שמעתי ממנה, למעט לייק אקראי בפייסבוק. עכשיו היא מתקשרת, "הוא הודיע שהוא רוצה להיפרד, אפשר לבוא אליכם לשבת?".

ואין לי זמן להתייעץ עם בעלי או הילדים, היא נואשת לאחוז במשהו, ואנחנו בכלל יוצאים לחתונה ונחזור רק בכניסת שבת בערך... אבל ברור שאפשר לבוא אלינו, עם הילדים כן?

מעדכנת את בני הבית, מוציאה עוד עוף מהמקפיא, משאירה הוראות לילדים מתי להוציא מהתנור ונוסעת. בדרך חזרה, מחכים לה במחסום, היא נוסעת אחרינו, מגיעים הביתה בסמוך לשבת, אין כל כך זמן להקשיב, אני עסוקה. היא יושבת עם הילדים שלה בגינה, ובבית טרפת של הכנות אחרונות. פורסים מצעים, עורכים שולחן ומכינים מהר עוד סיר אורז (כי זה מה שהילדים שלה אוהבים).

ואז נכנסת שבת המלכה. אנחנו מתיישבות במטבח ויש כמה דקות של חסד, והיא מפרקת את העומס של הימים האחרונים. ואני מקשיבה וחושבת לעצמי, עשר שנים אחורה, לו רק היה לי מטבח כזה של מישהי אחת לשבת בו... תכלס היה. רק אני הייתי חלשה מדי בתוך השבר שלי ולא הצלחתי להביא את עצמי להנכיח את הקושי ולשדר צורך. רציתי רק להיות בסדר, מתפקדת, כמו כולם...

והיא מתחילה לדבר. לגולל את הסיפור באופן לא רציף. הפרטים לא חשובים, רק האור שנעלם מפניה וחוזר קמעה קמעה לאורך השבת. הוא מקסים בעלה, היא יודעת. אבל הוא עבר דברים והיא עברה דברים ורצף של שנים משוגעות של לידות והפלות ואתגרי פרנסה והמון לילות ללא שינה וימי מחלה ורצון ענק להגשמה שקשה לממש בין החיתולים והכינים... והם יצאו רק פעמיים לזמן זוגי, אין לזה זמן ותקציב. אבל הפעמיים האלה היו קסומות והאור חוזר לפניה כשהיא נזכרת. והלב שלי מתכווץ ואני בולעת דמעה.

והיא גנרית לגמרי, כי בשנים האחרונות (מאז שכתבתי פה את הפוסט הראשון) הן פונות אלי מידי פעם ואני משתדלת. ואני כבר לא בוררת מילים, זה הפך לטבע. ישר מכור ההיתוך של הלב הפרטי שלי. בודקת אם יש משהו מכוער ברקע, כי אם הוא בגד, או מעל, או שיקר, אז שתלך לחפש מישהו אחר, אבל אם אלה רק החיים שהרחיקו, ואפשר עוד להיזכר למה נוצרה הזוגיות, אז ברור שלא נפרדים. החיים קשים לכולם, ותמיד יש עבודה קשה ומעט פירות לקטוף, אז למה לפרק, לילדים יהיה קשה, כלכלית יהיה קשה שבעתיים, ונשארים עם כל כך הרבה שריטות שלא עוברות לעולם... והיא מתרככת ומספרת, ואני עונה, בלי לסנן, את כל מה שיש לי להגיד. ולרגע עוצרת, מסתכלת עליה בבוקר שבת ורואה משהו אחר. רואה איך האסימונים נופלים. ובמוצ"ש אני מציידת אותה בבקבוק יין ואוכל טעים לארוחה זוגית עם הוראות – שבי אתו, תשתו משהו, תפתחי את הלב. אין מה להישאר ממורמרת, עכשיו צריך לעשות ולהילחם על המשפחה שלך.

ולמרות שהוגלו ממיטתם ורטנו מתחת לשפם, הילדים המתוקים שלי מעסיקים את הילדים המתוקים שלה כל השבת, עושים להם טוב, ובמוצ"ש נפרדים בחיוך וחיבוק, ואני מתפנה לנקות ולסדר (מזמן לא היו אצלנו ערימה של ילדים קטנים לכל השבת). והבן שלי שואל, למה הם לא החזירו את הפליימוביל, ואני עונה שאין צורך, הם לא אורחים רגילים ואנחנו היינו פה השבת כדי לארח ולעזור בלי סטנדרטים. ונזכרת בכל השבתות שבהם הייתי כל כך מותשת שלא היה לי כוח לאסוף אחרי הילדים שלי את הפליימוביל.

מודה לקב"ה שהרחיב את ביתנו לשבת, שיש לנו תזכורת מתמדת שאפשר גם אחרת, שבתוך כל האש יש איש אחד ושלושה בנים (נו, טוב, גם כלבה אחת קטנה ושחורה) שזורמים עם השיגעונות שלי ונותנים לי את הכוח להמשיך.

והאיש שאיתי, הנס שלי, מחייך, ומציע עזרה ומחבק אותי בלילה כשהזיכרונות והדמעות מציפים ומבטיח שלא ילך לעולם. ואני יודעת שהוא כאן איתי באמת.

אומרים שאחרי החגים יש עלייה באחוזי המתגרשים. תעשו לי טובה, אל תהיו חלק מהסטטיסטיקה, זה לא כיף בכלל... תנשמו, תסתכלו אחד לשנייה בעיניים ותזכרו למה בחרתם להיות יחד. תכתוב לה איזה פתק קטן, תקני לו איזו מתנה לחג, תכינו יחד משהו מיוחד לילדים, תוקירו את החוויות והרגעים ותמשיכו לעבוד על זה כל הזמן.

שיהיה חג של חירות המחשבה, חירות היצירה ובעיקר של חיבוק משפחתי חם, כי זה מה שנשאר לנו בסוף היום. המשפחה הגרעינית.

Join us and get fresh posts delivered right to your email!

Add comment
 
No comments