רחלי סקמסקי
רחלי סקמסקי בת 32 נשואה +5, גרה בטלמון Thursday 18.1.18 2 Comments 2485 views

ההיפך הגמור של עצמי

לאסוף את עצמך ולהתחיל שוב...

יש מצבים בחיים שמחייבים אותך לעשות כמו ה-waze ולחשב מסלול מחדש. אובדן של אדם קרוב הוא אחד מהם.

בגיל 18 וחצי חשבתי שיש לי את כל החיים מתוכננים לפרטי פרטים. ידעתי שאני הולכת להתחתן עם אדם שאני אוהבת וביחד נחיה באיזה גבעה שהקמנו עם עדר כבשים, הוא יהיה אחראי על התחזוק של הכבשים ואני אכין גבינות ואגדל ילדים (לפחות שמונה). נהיה מגניבים כאלה שלא מוכנים להקשיב למוסכמות חברתיות ונפרוץ גבולות.

בגיל 18 וחצי הרחתי את החופש. עמדתי לסיים שירות לאומי ולהינשא לאדם שאני אוהבת, יחד כבר חשבנו איך ייראה ביתנו, איך תראה השבת, ואיך החגים, הטיולים...

הוא היה גדול ממני בארבע שנים, כבר אחרי צבא, עם עבודה מסודרת, הבטיח לדאוג לי ושלא יחסר לי דבר אם רק אגיד כן להצעת הנישואים. מעולם לא עברה בי מחשבה שמשהו יכול להשתבש, כי ככה זה כשאת בת 18 וחצי, הכל סבבה, הכל צ'יל. בגיל הזה לא ידעתי טרגדיות, לא פתחתי עיתונים ולא הקשבתי לחדשות, תמיד הצחיקו אותי המבוגרים שאיך שהם שומעים את הפתיח של החדשות אוטומטית היד שלהם מגבירה את הווליום.

חברה הכירה בינינו. "יש לי בחור שהייתי אמורה להיפגש אתו אבל אחרי השיחה הטלפונית נראה לי שהוא יותר מתאים לך מאשר לי...".
אחרי שעתיים נפגשנו. הוא אסף אותי עם טנדר וכובע רחב שוליים. הלכנו לשבת בבית קפה, וכשהוא יצא מהרכב פתאום ראיתי כמה גבוה הוא - 1.84 מ' לננסית שכמותי. כשהתיישבנו הזמנתי דיאט קולה (כמו שתרגלו איתי הבנות בדירת השירות), השיחה קלחה וקליק מהסרטים נוצר. אחרי חודש אינטנסיבי התארסנו.

הווארט נקבע ליום שני ולא הייתה מאושרת ממני.
באותו שבוע של הווארט קבענו ללכת ביום שישי לטיול סנפלינג (האהבה הראשונה שלו. אני הייתי השנייה). בסוף הוא יצא עם חברים, ואני נשארתי בבית לאפס את ההורים שלי, שהיו המומים מזה שהתארסתי עם בחור תוך חודש.

15 דקות לפני שבת קיבלתי את הבשורה המרה הראשונה בחיי: הייתה תאונה. נפל עליו סלע. על הראש. מגובה רב. הוא פצוע קשה, והוא מובל במסוק ברגעים אלו לחדר ניתוח. תתפללי.
אני לא זוכרת הרבה מהשבת הזאת חוץ מזה שלא היה אפשר לדבר איתי בכלל. מה גם שלא הבנתי את חומרת העניין.

עברו תשעה חודשים שבהם אני מלווה את אהוב לבי פגוע הראש, שלאט לאט, בצעדים קטנים, הגוף שלו התחזק. אבל את הראש לא היה ניתן לשקם.
אחרי תשעה חודשים שבהם נקשרתי מאוד למשפחתו, הם וגם משפחתי וחבריי התחננו שאמשיך הלאה. שאין לי מה לעשות יותר לצדו.

אבל לא יכולתי לעזוב. לא יכולתי לחשוב בכלל לצאת עם בחור אחר.
יום אחד, כשבאתי לבקר במחלקה, היינו לבד. התבוננתי לו בעיניים ואז שאלתי אותו: "אתה מזהה אותי??? יש לי מה לעשות פה בכלל????"
הוא הפנה את מבטו המזוגג לעבר הדלת, ובכך ענה לי.

בגיל 19 מצאתי את עצמי ללא כיוון בחיים, ללא משהו שיחזיק אותי (הנסיעות אליו למחלקה מילאו לי זמן רב). ללא טעם.
הבחור הראשון שיצאתי אתו היה מסכן ממש. איך שנפגשנו מיד בכיתי. סיפרתי לו הכל. הרגשתי שאני בוגדת, שאני לא בסדר. אחרי חצי שעה הוא סיכם את הפגישה בכך שנראה לו שאני לא מוכנה.
עם הבחור השני שאתו נפגשתי, התאפקתי חצי שעה עד ששוב פרצתי בבכי וסיפרתי לו הכל.
וככה המשכתי לצאת. בהתחלה בכל בחור שיצאתי חיפשתי אותו, או קווים דומים לו.

אחרי שנתיים אבי נפטר וליבי ספג פגיעה נוספת.
יש קטע שקראתי בספר הארי פוטר, שבו מתוארת חיה שרק אנשים שמישהו קרוב אליהם נפטר מסוגלים לראות אותה. האבדות שחוויתי עיצבו אותי להיות מי שאני.
כשחברות באוניברסיטה בכו על ציון נכשל, אני בכיתי על דברים שמצדיקים דמעות.
האני של 18 וחצי היה פזיז, חסר פחד וחסר מעצורים. הייתי רוח סערה, ועבדתי כל הזמן על טורבו.
האני של גיל 21 היה רגיש ללב האדם ומלא חמלה, מודה כל יום על מה שיש וחושש למה שהכי יקר בחיים - האנשים שסובבים אותי. נהייתי אחת שמרבה לסלוח כי חבל לבזבז את הזמן בלריב.

לכן זה לא הפתיע אותי במיוחד, כשמצאתי את עצמי עומדת מתחת לחופה בגיל 22 עם בחור שהוא ההיפך הגמור ממנו (הארוס), כי גם אני הייתי ההיפך הגמור של עצמי.

Join us and get fresh posts delivered right to your email!

Add comment
 
2 comments
רחלי המקסימה (not verified) commented Thursday 18.1.18

תודה על השיתוף המדהים שלך! כתבת מקסים ומרגש ממש!

Comment
רחלי סקמסקי (not verified) commented Friday 19.1.18

תודה רבה

Comment