רננה ברנדס
רננה ברנדס ילידת קרני שומרון וילדת השומרון. נשואה לעומר ואם לשתיים. פסיכולוגית, בהתמחות. גרה בלוד. Thursday 11.1.18 2 Comments 2021 views

רק לא לצאת מהשורה

ככה הם עלו על ההר: בהתחלה קרוואנים, ואז גבעה אחת, ואז שניה, לאט לאט. את כל השטח. הגבעות החשופות גידלו בתי אבן מכוסים בגגות אדומים. צריך ליישב את הגבעות, ועל ההר הסמוך גם הציבו בית, ובו גרו ילדים. ילדים שימלאו את השממה. כי צריך.

ושם היה לי גן עדן קטן, בשבת בבוקר על מדרגות בית הכנסת, בנעלי בובה, גרביים לבנות עם שולי תחרה, שמלה ורודה פרחונית ומתחתיה חולצה לבנה. פוני ישר גזור על המצח. שורת ילדות מסודרת. קודם דג מלוח, אחר כך קלס, האם אפשר לעבור את הנהר? כשתיגמר התפילה בבית הכנסת תתחיל מסיבה גדולה של קיגל, דגים מלוחים, ומטריות נייר קטנות שנקטוף מהר מכל שולחן. ולפנות ערב הרחוב שוב יתמלא ילדים משחקים בכדור, אמא יושבת במרפסת. השמש שוקעת לאט אל ההר ממול שאותו רואים מהחלון הגדול בסלון.

בדרך לקדומים באוטובוס הנופים משתנים, עוברים את הוואדי וכפר ערבי קטן. על אם הדרך ילדים בכפכפי גומי הולכים לבית ספר. הם לובשים חולצות כחולות. הבנות מכוסות מהצוואר. עצי הזית על אם הדרך מתרטבים מגשם והמגפיים שלי מתמלאים בבוץ. בלילה אני חולמת חלום מלא אימה על שטן העולה מן הוואדי, פניו רעולות, זקן שחור עוטף אותו, והוא מחזיק בסכין. אבל בבוקר אני נזכרת שיש מרחק בין הגדר לבין הבית, יש עוד שתי שורות בתים שמקיפות אותנו, שאנחנו לא הראשונים.

הגבעות האפורות מוריקות בחורף, עצי הזית העייפים מוקפים רקפות קטנות וזמניות. אבקת פיות ורדרדה. הגשם דופק על תקרת הקרוואן שהוא הסניף שלנו, ואנחנו בפנים, בסווצ'רים, מתאמנות על ריקוד לקראת השבת הגדולה. הידיים מכוסות גרביים, ובשעת המופע יכבו את האורות, ונהיה רק גחליליות קטנות בחשיכה. כשאת חלק מהשבט את זוכרת איך לבוא. תמיד חולצה לבנה. החצאית כחולה ועניבה. רק לא לשכוח עניבה. אחרת אשאר בחוץ, לבד מחוץ לקרוואן הגדול הזה.

המבוגרים ידעו מה ואיך צריך לעשות והם התוו את הדרך. בשעה קשה, התאספנו כולנו לקריאת תהילים בקומה הראשונה. הרב היה מדבר על חשיבות יישוב הארץ. ניחום אבלים הוא גם דרך לצאת משיעור מתמטיקה מעיק במיוחד. הדרך ברורה ומדוייקת ואנחנו נלך בה ולא נישבר. ובחורף ההוא היינו בחוץ הפגנה אחרי הפגנה. הדרכים הפכו למפחידות, בסניף שרנו שירי נשמה כל שבת אחרי הצהריים. הפגנו חוזקה.

בשבת בבוקר אני בעצלתיים. בין עיתון לעיתון אני מכינה לעצמי עוד כוס קפה. על בית כנסת אין מה לדבר. אני פותחת את דלת המרפסת, לנשום קצת אויר. כשאני בחוץ אני לא מורידה ממנה עין, שלא תרד לכביש. אחר הצהריים היא תלך לחברה או תזמין אחת, בליווי הורה. היא יודעת בלי שאמרתי לה במפורש, שהרחוב הוא מסוכן, שלא מסתובבים לבד, שלא יורדים. לכאורה אני בקהילה, אבל בעצם אני תא בודד, נבג מתעופף לו באויר, מחפש נמל לעגינה. בשבתות האלה, בשקט של הבוקר, אני נזכרת בילדה בנעלי הלק, בזו שמצאה לה מקום של ביטחה על מדרגות בית הכנסת, שלא שאלה את עצמה אם היא שייכת. אני רוצה לשבת שם עכשיו איתה.

אף פעם לא החלטתי לעזוב את הבית. לפני שזה קרה כבר מצאתי את עצמי בחוץ, מספיק צרה אחת יותר מדי ואת הילדה בלי העניבה. היישוב כולו עומד בצד השני, מביט בך, מתלבט. לא רציתי להרוס את הסדר, הייתי ילדה טובה. אחר כך דירות שירות, מעונות, שכירויות. לא היה עוד מקום שבו היכיתי שורש, שנשמתי לרווחה. ורק לפני כמה שבועות העזתי לבקר, ביקור קצר מהיר, חברה שילדה. אני בוהה בבתים הישנים שנשארו אותו דבר, פגעי הזמן חרצו בקורות העץ. רק אני נתלשתי. אולי בעצם הייתי צריכה להישאר שם, כמו בקיבוצים, כמו בארמונות עתיקים שמגדלים דורות של משפחות ולא אסופת אנשים מנותקים. כי אולי זה מה שהיה שם, אנחנו גדלנו יחד אבל הם אולי היו תלושים, בודדים, מנסים לתקוע יתד בהר טרשים קירח, מנסים ליצור תמונה שלווה, לבנות דור המשך, להעמיד פנים. אני יודעת, אמא שלי לא הצליחה.

את לא שייכת לשם, אני מנסה לומר לעצמי בשקט. את לא מספיק מאמינה. לא מספיק חושבת שהאדמה הקדושה שווה שתחיי עליה את חייך בפחד, לא שווה שתמותי עליה. אני לא שייכת גם לכאן, אני שחקן שעלה בטעות למחזה אחר, אני מנותקת.

אני לא הגרעין התורני, אני לא אציל את לוד. לא מעניין אותי ללכת בשבת בבוקר לבית כנסת יהודי בקצה העיר שהתרוקן, למלא אותו מחדש כי צריך. אני מתנגדת לצריך, בית הכנסת הריק ההוא לא מחכה לאף אחד, לא הוא, לא העיר, לא השכונות העייפות. אני מסרבת לקחת חלק, להיות חלק מהציבור הזה שרואה את עצמו כמו חייל ממושמע עסוק בהסתערות על היעד הבא, עסוק בצריך, עסוק בכלל ישראל.

אני רוצה להיות לעצמי, אני רוצה בית, הגנה. אני רוצה להיות שוב הילדה הקטנה מהכפר עם נעלי הבובה, אני רוצה להפסיק להתגעגע. אני רוצה להפסיק להתגעגע.

Join us and get fresh posts delivered right to your email!

Add comment
 
2 comments
שרה (not verified) commented Thursday 11.1.18

תודה רבה רננה. כתבת יפה ובאומץ

Comment
נגב מערבי (not verified) commented Friday 12.1.18

לא פשוט ללכת נגד הזרם או בשוליו אפילו.
אבל הצורך להיות שלם עם עצמך כנראה חזק יותר בכמה מן המקרים מאשר להיסחף או לשוט בלי סטייה מהמקובל בקהילה או חברה קטנה וסגורה. ישר כוח על הכתיבה ובעיקר על האומץ להיות את עצמך.

Comment