מאירה דולב
מאירה דולב נשואה ליעקב, אם לשישה (לא סתם שישה - חמישה בנים ובת) נולדה בחברון, גדלה באלון מורה שבשומרון, והיום גרה בטלמון. Tuesday 19.12.17 1 Comments 2657 views

הגבס של חיי

חנוכה בשבילי זה תמיד לצאת אל המדבר, לישון באוהל עם כל המשפחה תחת כיפת השמיים, להדליק חנוכיה מאולתרת על מצוק חולי, להביט באש המדורה תחת הפויקה ושמי הכוכבים, להלך תחת השמש ולגנוב עוד ועוד שעות קיץ מתחת לאפו של רודן החורף, ולנשום את ההוד השקט המאופק הזה, קסם המדבר, הקסום שבעתיים כשהשמש עולה.

השנה זה לא קרה. שילוב של כמה סיבות ואחת מהן היא רגלי השבורה. כן, כן, שבורה ולא בפעם הראשונה.

איך זה קרה? שואל אותי מיד כל מי שרואה את רגלי המגובסת והחבושה, ובין המילים מתחבאת השאלה שלא נאמרת במפורש, איך לעזאזל אשה רצינית בת 46 שוברת רגל כאחד הילדים מטפסי העצים ורודפי הכדורגל.

איך באמת.

שוב ושוב חזרתי על התיאור, איך החלקתי בירידה התלולה. שטות של שנייה ואת מוצאת את עצמך על הכביש, מרוב כאב לא מסוגלת אפילו לקום לפחות איזה רבע שעה, ואז מקורקעת על הכורסה לימים ושבועות ארוכים. שטות של שניה אני אומרת, אבל משהו בי מבין שהיה כאן משהו מעבר לשטות של שניה. משהו שהוא אמירה בשבילי, מסר שאני מאז מפענחת, מסר רב רבדים, ואני יודעת שהוא מדויק מאד.

להיות מקורקעת על הכורסה בגבס עם רגל למעלה, זה יותר מכל זמן לשאלות. להבין שהיומן העמוס של הימים הבאים, פתאום לא כל כך רלוונטי. ורגע אחרי הבהלה, להתחיל לעשות סדר. מה לדחות, מה להעביר לכאן אלי הביתה, מה לטלפון ולשלט רחוק. רק לפני שנייה הייתי בטוחה שכל משבצת ביומן העמוס הזה היא הכי הכי חשובה, שאני עצמי הכי חשובה בפגישות שבו, והנה, הנה מסתבר שלא. האם מה שאני מזדרזת להכתיר כהכי חשוב הוא אכן כזה, מנקרת בי שוב ושוב השאלה.

להיות שבועות בגבס זה גם להתאמץ לא לתת לבאסה שבדבר להגדיר את מצבי. נכון, זה להפסיד הרבה ממה שקורה בחוץ, חתונה, לימודים, תפילות שבת האהובות עלי בבית כנסת;  נכון, כל פעולה פשוטה וטריוויאלית נהיית מסובכת, וזה בהחלט לא נעים, ואפילו כואב ומציק. אבל אט אט הבנתי ששוב "הכל בראש", או הכל בלב. וכשהפסקתי להתעצבן מהפער בין מה ש"אמור להיות" (להיכנס למקלחת זה אמור להיות עניין של שנייה, להכין כוס תה זה אמור להיות ממש לא בעיה, ללבוש פיג'מה זה אמור להיות רבע דקה, ולעלות במדרגות...), לבין מה שיש, וקיבלתי את מה שיש, נהיה לי קל יותר. וזה לימד אותי שבעצם כל החיים השאלה הנבזית הזאת, "מה אמור להיות", השאלה המשווה והמסכסכת, היא שמכשילה אותי שוב ושוב.  

ובכל זאת איך שלא הופכים את זה, פתאום להסתדר בלי רגל זה מוגבלות. זה מיני-נכות. זה היעדר. זה חוסר מאד בולט. ושוב אט אט חילחל אלי עוד שיעור מדהים על החוסר בחיים. והאם הוא שואב אותי או שאני יכולה ללמוד לראות את כל שאר הטוב העוטף. האם הגדרת מצבי עכשיו היא שכל כולי "שבורת רגל" המתגעגעת לימים שהילכתי בקלילות על שתי רגליים, או שאני זוכרת שיש לי שתי ידיים ולמה לשבור אחת כדי להתגעגע למצב הנפלא הזה? ויש לי שתי עיניים. ולא כואב לי הגרון, ולא הבטן. ותודה לך על זה, אלוקים. וכל לילה כשניסיתי למקם את הרגל הכבדה והכואבת באופן שיאפשר לי לישון, עצמתי עיניים וחשבתי על עשרה דברים כאלה שעליהם אני אומרת עכשיו תודה. וכשהיה לי כל כך לא נוח ומציק רפרפתי שוב ושוב אל סרטון של פסקל ברקוביץ המדהימה, שאיבדה יום אחד את שתי רגליה בתאונת רכבת, והיא מלאת כוחות ואנרגיות ועוצמת חיים, והזכרתי לעצמי שאצלי זה זמני, ויש כאלה שאצלם זה פור-אבר.

והבנתי שאם החוסר הזה של רגלי השבורה ממלא אותי, ובאמת פשוט שזה יקרה, אז במבחן הזה אני נכשלת. וזה אומר שלחשוב שזה רק במבחן הזה זה אשליה. כי בעצם, זה דפוס. זה נקודת מבט על החיים. כי גם כשרגלי תבריא תמיד יהיה איזה חוסר קטן או גדול שיתפוס את מקומו. גם אם הוא פחות דרמטי. ובעצם העולם לא נחלק למי שרגליהם בריאות ומי שרגליהם שבורות. למי שכל גופם מתפקד ומי שמשהו אצלו לא עובד. למי שבחסר ומי שלא בחסר (יש כזה דבר?). העולם באמת נחלק למי שמתמקדים בחוסר ונמצאים תמיד במצב של "אילו רק היה לי..." ולמי שמצליחים תמיד לראות את הטוב למרות החוסר הקיים ולדעת שטוב לי בהחלט גם כך. ואפילו ב"ה טוב מאד. וגם למה שחסר עכשיו, יש תפקיד ויש אמירה.

ונכון, יש ניסיונות קשים פי כמה, אני יודעת. שלא נדע. כי בינינו, באמת מה זה כבר רגל שבורה.

 

 

 

 

Join us and get fresh posts delivered right to your email!

Add comment
 
1 comments
נעמי (not verified) commented Wednesday 20.12.17

כותבת מקסים וכ"כ נכון!!!
מאוד מתאים לחנוכה - ימי הודיה...
שנזכה לזכור וליישם תמיד
חיזקתני

Comment