מירי מעוז-עובדיה
מירי מעוז-עובדיה מירי מעוז-עובדיה, נשואה לשלמה, אמא של נוה ומתגוררת בישוב נווה צוף. עובדת כרכזת דוברות חו"ל במועצה אזורית מטה בנימין Tuesday 12.12.17 1 Comments 2439 views

בימים ההם, בזמן הזה

לפני חודשיים, כשיצר איתי קשר חבר יקר לטובת ביקור של קבוצה בבנימין, שמתי לב שהם קבעו את תאריך הביקור בנר הראשון של חנוכה. הצעתי לו לשלב הדלקת נרות ואולי לחבר קצת לחנוכה, הוא אמר שזה נשמע נחמד ונדבר כשיגיע הזמן. עברו חודשיים, ואכן כפי שנקבע הגיעו אלי היום לביקור בנוה צוף כ-20 סטודנטים לעתונאות מאוניברסיטת ברקלי, שהיא אולי אחד המעוזים הקשוחים ביותר והידועים ברוחות האנטי ישראליות שנושבות שם...
 
בתוך הבית החמים והנעים, ואחרי המחמאות על הבית היפה ועל ניחוחות האפיה מהמטבח שאמא שלי פיזרה לכל עבר, התחילו החבר'ה מהר מאוד להפציץ בשאלות נוקבות. רוב השאלות לא היו שאלות שלא שמעתי בעבר, אבל לא יכולתי שלא להצטער על כך שהתוכן והמידע שעלה בשאלות שלהם, אקדמאים אינטלגנטים שחלקם יהיו העתונאים של מחר, היה מוטה ומושפע מיסודו. בעיקר השאלות על "המתנחלים שפורצים לרוואבי ומשחיתים שם דגלים ומבנים" ועל "ההשתלטות שלנו על קרקעות נבי צלאח". ניסיתי ככל יכולתי, לענות, להסביר, לסדוק את הטענות שחלקן היו מבוססות על שקרים של ממש. לקראת סוף הביקור יצאנו החוצה, ושם על השביל סיפרתי להם על הפיגוע המזעזע שהתרחש בבית ממול.
 
לא יודעת אם הצלחתי לזעזע אותם מספיק למרות שהם נראו די אמפתיים, כי לפעמים אני בעצמי לא מאמינה שדבר כל כך נורא אכן קרה באמת. וממש פה. אבל שיתפתי אותם בחוויה של אותו ערב, בתחושות, בעובדה שלפני כמה שבועות אף הגיעה אשת מקצוע לדבר עם הורים לילדים, על התמודדויות ושאלות של ילדים כי הדי האירוע ואתגרים בטחוניים אחרים עדיין מהדהדים בתוכנו. מה שנקרא "כיצד מגדלים ילדים נורמליים במציאות שנוטה להיות לא נורמלית." אבל זה לא רק פה, הבטחתי להם, זה האתגר של לחיות בישראל. זה אתגר שאנחנו מקבלים באהבה כי זה הבית שלנו. 
 
לפני שנפרדתי מהם לשלום, אמא שלי הביאה לי את נטע וכשאני מחזיקה את הילד המתוק בין זרועותיי הם שאלו אותי את השאלה המשמעותית ביותר שיכלו לשאול, והיא האם הייתי רוצה שהילדים שלי יגדלו פה.
"ברור".
אמרתי להם.
הלוואי שיבחרו לחיות פה.
ואני רוצה שהם יגדלו פה בבטחה ובשלווה, בלי לפחד ממחבלים ובלי שכנים ששונאים אותם ומפיצים עליהם שקרים.
 
והנה עברה שעה מאז שהם הלכו ותוך כדי שאנחנו מדליקים נרות אני נזכרת בצער שלא הדלקתי איתם חנוכיה. האם הם היו מצליחים להבין? האם אפשר לדבר עם חבר'ה כאלה בכלל על גבורה יהודית? על המשברים שהעם שלנו עדיין עובר? האם הם הפנימו שאולי המשקפיים השחורות והלבנות דרכן הם רואים את המציאות שלנו, לא מראות את כל התמונה? אני רוצה להאמין שכן. שקצת הצלחתי לבלבל אותם, יחד עם דוברים נוספים שהם יפגשו במהלך שיהותם בארץ.
 
ואחרי שסיימנו לשיר את כל הבתים של מעוז צור (אצלנו משקיעים ושרים את כולם!)  אני עסוקה בהרהורים על השיר המהמם הזה, שמשקף באופן כל כך חזק את תולדות העם היהודי.
 
רעות שבעה נפשי, כך חשים יהודים כבר מאות דורות. ואין קץ לימי הרעה, וימי הרעה התפרצו גם אצלנו, ממש מעבר לשביל. ומשפחה מקסימה שהחיים שלהם נשברו לרסיסים, עד היום אוספים את השברים כי ארכה הישועה. מתוך הרעה הזו עלתה גבורה עצומה שהעסיקה את כולנו באותם ימים עכורים, אבל בעיני גם הנחישות לדבוק בחיים היא גבורה לא מבוטלת.  וכך קורה שבכל דור ודור, יש  רעה שמתפרצת, וכל פעם האויב משתנה, ולצערי המטרה של פגיעה בעם היהודי ובבניו - היא אף פעם לא משתנה. ואנחנו? אנחנו כן השתנינו. יש לנו מדינה, וצבא, ומערכות של צדק וחוק, וחיבוק ישראלי גדול שעוטף בכל פעם שהרעה מתפרצת. אנחנו ממשיכים לשיר את השיר המהמם הזה על גבורה יהודית ועל עמידה במשברים מזה מאות שנים, כי אלה הם חייהם של בני העם היהודי. ואנחנו ממשיכים להודות על  הטוב, להיות טובים בעצמנו וליצור מציאות טובה יותר עבור הדור הבא.
 
הלואי שמי שמסתכל עלינו מבחוץ ישכיל להבין את זה, אבל גם אם לא, זה לא מה שימנע מאיתנו להמשיך לצעוד בדרך הנכונה.
 
 
 
***
 הפוסט נכתב מתוך זכרון, אהבה והערכה ליוסי, חיה ואלעד סלומון הי"ד
ולבני משפחת סלומון האמיצים שבגבורה ממשיכים לצעוד.
לא שכחנו ולא נשכח

Join us and get fresh posts delivered right to your email!

Add comment
 
1 comments
אנונימי (not verified) commented Tuesday 12.12.17

מרגש מירי!!

Comment