שרה קטן
שרה קטן בת 33, נשואה באהבה למרדכי, אמא לשני בנים בני 9 ו 7 ולבת בת כמעט שנתיים. Sunday 10.12.17 No comments 860 views

בדידות

כבר כמה שנים אני מגיעה אליה לטיפול כמעט כל שבוע, לקליניקה השוכנת בקטמון שבירושלים.

מאז אותו דיכאון אחרי לידה, אותו דיכאון שהופך את העולם עלייך והופך את עצמו למשא בלתי אפשרי כמעט.

אז חיכיתי וישבתי על הספסל, עדיין מנסה להסתתר, כאילו מישהו שם מכיר אותי, כאילו האשה שאני היום היא אותו צל מפוחד מלפני שמונה שנים...

וכשקמתי מהספסל, ובאתי לחצות את הכביש אל גרם המדרגות המוביל לחדר, הוא בא מולי.

כתפיו רעדו, חשבתי שהוא צוחק עלי. או אולי שיכור...

בקול מגומגם, במבטא זר עם ר' מתגלגלת, הוא עצר אותי, ושאל אם אני מכירה עוד בית אבות באזור. כן, בקצה הרחוב כבר הייתי, הוא ממהר להמשיך, אבל לא שם, שם לא רצו אותי.

"את מי אתה מחפש. יש לך שם? כתובת? טלפון? אולי התבלבלת ברחוב?"

הפגישה בקליניקה הייתה צריכה להתחיל לפני 3 דקות.

נמוך, בן 40 פלוס, עוד לפני ששאלתי הוא הספיק להסביר בבכי מר שבכלל הוא עובד בבית שאן, הוא עובד זר מאריתריאה ויש לו עשרה ימים לחדש את הויזה.

הוא ישן על ספסל מול משרד הפנים בירושלים בלילה, וגנבו לו את הויזה ואלפיים דולר. במשטרה נתנו לו אישור, אתו הוא ניגש למשרד הפנים שוב להוציא ויזה, אבל מבקשים ממנו 270 שקל להוציא את הויזה החדשה, ויש עליו רק 40 שקל. הוא לא רוצה לבקש כסף מאף אחד. רק לעבוד בבית אבות או במסעדה באזור,  להרוויח את ה-270 שקל ולהוציא את אישור השהייה.

המחשבות שלי נתקעו.

מאז התיכון חברות צחקו עלי שכל המסכנים והגלמודים מוצאים את דרכם אלי... והנה...

נשטפתי רחמים אל מול בדידותו של אותו עובד זר, שבשגרת החיים הרגילה הייתי מאחלת לו שיתחפף מהארץ שלנו, וכמה צרות הוא ושכמותו גורמים, ובכלל...

וכולי רציתי לנחם את הבכי שלו להרגיע את הרעד שבקול שלו, להבטיח לו שיהיה בסדר, להפר את הבדידות האיומה שהוא שידר.

למרות שלא היה לי מושג איך, ולא עבודה או פתרון אמיתי להציע לו.

הקשבתי לו עוד כמה דקות. ממש איחרתי לטיפול. אני שונאת לאחר. אבל לא יכולתי לעזוב אותו כמו שהוא.

גמגמתי לו שאולי יעלה על אוטובוס לתחנה המרכזית, שם יש יותר מסעדות לעבודה. והתנצלתי שבאמת אין לי שקל בארנק.

אז הוא הנהן, רועד עדיין מבכי, הפנה אלי את גבו והלך לאט לכיוון התחנה שהראיתי לו.

לרגע אחד סובב את ראשו אלי ואמר תודה... תודה.. תודה...

כמה קל להיות בודד, חשבתי לי. זה קורה מהר ובחטף.

כמה קרובה חשתי אל אותו זר. בדרך האמת וברמה האידיאולוגית הייתי מאחלת לו שייזרק למתקן כליאה ויגורש למקום ממנו בא. אבל לא.

בהשקת נקודת הבדידות, באותו מרווח אוויר שבא בין שני אנשים שהמרחק והקרבה ביניהם כל כך גדולים, שם אולי נמצאת הגאולה לעולם.

הרגשתי שבעולם שיכול להתרחש רגע רך ומרחם כזה, עם פער מגדרי, לאומי, גילאי, דתי – כל כך גדול, יכולה לבוא גאולה ושלום אמיתי.

וזה מאד מנחם.

Join us and get fresh posts delivered right to your email!

Add comment
 
No comments