נירית צמיר
נירית צמיר אמא ל-4 ילדים (3 מהם בגיל ההתבגרות, ולכן מרגישה שמגיע לי צל"ש). גרה בחלק השפוי יותר של מרכז הארץ (רחובות!). דתייה, ליברלית ופמניסטית בקטנה. מתעניינת בהכל, חוץ מבעבודה שלי. Sunday 26.11.17 No comments 646 views

נשים משחררות

לאורך כל גיל ההתבגרות של הילדים, אנחנו נדרשות לשחרר. בכל פעם אנחנו מרפות ממאחז הורי אחר לטובת גילויי העצמאות שלהם, עד שבתום 6-8 שנים של תרגולת שיחרור, אנחנו נדרשות לוותר עליהם (כמעט) לחלוטין לטובת הצבא או השירות הלאומי. 

בערב הראשון שבו הבת שלי ישנה בדירת השירות שלה, הבית צעק את הריקנות שלו. זה כמובן לא היה הערב הראשון שבו היא ישנה מחוץ לבית, הרי התאמנתי במשך 6 שנים לשחרר אותה, ולכן נתתי לה לצאת לטיולים בבית הספר ובתנועת הנוער, נתתי לה לישון אצל חברות, ואפילו נתתי לה לטוס לבד לחו"ל. ועדיין הלילה הראשון שבו יצאה לשירות הלאומי היה קשה. 

קצת לפני השינה, כשאני נועלת את דלת הבית ומכבה את האור בכניסה, אני סופרת בלב את הילדים ומוודאת שכל אחד מהם במיטה שלו ושאין צורך להשאיר אור דולק לאף אחד. הספירה הפנימית הזאת נתקעה בלילה הראשון של הבת שלי בשירות הלאומי. התחלתי לספור, ואז נזכרתי שאין מה לחכות לה הלילה או מחר או מחרתיים או בכלל עד שבת. אני יודעת שזה טבע הדברים ושאין לי מה ליילל על כך שהיא צועדת במסלול שבו צועדים כל בני גילה. אני יודעת שהגיע הזמן שהיא תצא מהחממה לחיים עצמאים בחוץ. אבל זה צבט לי את הלב לדעת שנגמרה תקופה. 

כשילד נולד, ואנחנו מקבלים אותו לידיים החוקיות שלנו למשך 18 שנים, זה נשמע פרק זמן מאד ארוך. גיל 18 נשמע לנו רחוק כמעט כמו הפנסיה שלנו. אבל הזמן רץ, וכשעומדים בסוף התקופה ומסתכלים לאחור, מגלים שבסך הכל 18 שנים זו תקופת זמן מאד מאד קצרה. ויותר מזה, מגלים שגיל 18 הוא גיל מוקדם מדי לשחרר אותם לעצמאות. אבל כמו שבגיל שנה הם מתחילים ללכת בלי לשאול אותנו לדעתנו, וכמו שבגיל שנתיים הם מחליטים מה הם רוצים ומה לא בלי לשאול אותנו לדעתנו, כך בגיל 18 הם יוצאים מהבית לאן שבחרו (או לאן שבחרו בשבילם) בלי לשאול לדעתנו.

קצת אחרי שהצלחתי להתרגל לשגרה החדשה בלי הבת הבכורה בבית, נדרשתי שוב לתרגל שחרור. והפעם, נדרשתי לשחרר את בן ה-16.5 לצו ראשון. הילד שלעיתים מתבלבל ביני לבין נהג מונית, נאלץ לנסוע לבדו בתחבורה ציבורית עד ללשכת הגיוס בירושלים (לא שהוא לא ניסה לשכנע אותנו לעבור דרך ירושלים בדרך למשרד בתל אביב). אני מצדי עבדתי מאוד קשה על שריר השחרור: לגמרי שחררתי אותו כשהתעוררתי ב-5:45 לפנות בוקר כדי להקפיץ אותו לתחנה המרכזית ברחובות, ולגמרי שחררתי אותו כשהתקשרתי לוודא שהגיע ללשכה, ולגמרי שחררתי אותו כשהעברתי ללשכת הגיוס את טפסי האבחון שלו (פעמיים במייל ו-3 פעמים בפקס!), ולגמרי שחררתי אותו כשהזהרתי אותו לא לעשות את המבחן בלשכת הגיוס בשעה 12:00 בצהרים, ולגמרי שחררתי אותו כשהזכרתי לו לקחת ריטלין נוסף אם הוא בכל זאת מתעקש לעשות את המבחן בצהרים, ולגמרי שחררתי אותו כשהתקשרתי 3 פעמים מודאגת לבדוק למה הוא לא זמין (הוא לא היה זמין כי הוא עשה את המבחן! בצהריים!!!), ולגמרי שחררתי אותו כשקיטרתי על זה שהוא בחר לנסוע לסינמה סיטי בסוף יום ארוך בלשכת הגיוס ולא מיהר לחזור הביתה, ולגמרי שחררתי אותו כשנסעתי בשעה 19:00 לאסוף אותו מהתחנה המרכזית ברחובות כדי לחסוך לו נסיעה בקו פנימי הביתה.

אני האמא הכי משחררת בעולם. ובחיי, שזה קשה.

 

Join us and get fresh posts delivered right to your email!

Add comment
 
No comments