חני פנש
חני פנש מתנחלת טרייה. גרה בעופרים. נשואה לשמעון ואמא לחצי תריסר מרדנים. כותבת, יוצרת ועוסקת באימון באמצעות אומנות שימושית. Thursday 28.9.17 No comments 1517 views

כתיבה של החיים

"כתיבה וחתימה טובה", כולם מאחלים לכולם.

כתיבה. אני עדיין בקטע של כתיבה.

מי בכלל חושב על חתימה. ועם יד על הלב, החתימה הזאת מלחיצה אותי כל שנה מחדש. כאילו, זהו נחתם. לא ניתן לשנות וגם לא ניתן לדעת מראש.

קשה לי עם סופים. עם חתימות. קשה לי עם חוסר יכולת לשנות. אני אחת שמעדיפה להישאר בסטטוס של כתיבה שמביא איתו יצירה והתחדשות.

אני אוהבת לכתוב, אולי בגלל זה אני יותר מתחברת ל"כתיבה" מאשר ל"חתימה". אני רוצה לכתוב אבל כרגע, בתקופה הזאת, הכל נראה כמו בלילה של הרגשות לא ממוקדות.

ימים של נאבקים פנימיים עוברים עלי. "עשרת ימי תשובה" קוראים לזה. איפה אני צריכה לעשות תשובה ואיך?! הכל מעורפל ונעלם מעיניי בלי שום מחשבה שלוקחת קדימה.

ופתאום אחרי מאבקים עצמיים, ברגע הכי לא מדויק ולא ברור, נדלק איזה פנס פנימי. אני מרגישה שגיליתי משהו שרק אני יודעת.

מתוך כל כך הרבה מחשבות שמציפות ומציפות ומציפות, מתוך תחושות שכל שנייה נלחמות ומתגברות אחת על השנייה - פתאום אני מבינה שאני נמצאת בסדנא אישית לאימון והעצמה שהיא גם סדנת מודעות ובו זמנית סדנת הכתיבה הכי סוערת והכי מתקדמת שיש. הסדנא שלי עם עצמי.

פתאום אני מבינה שכדי להוציא ממני איזה יהלום כתיבה עלי להיות הכי נקייה, הכי מפוקסת רגשית עם עצמי.

אין כאן מקום לחישובי יתר ולשכל שרוב הזמן מחשב איזו מילה תקח יותר כוחות. פשוט לפתוח את הלב ולהתנקות, ומה שייצא זה הכתיבה שנכונה לי כרגע.

תמיד הכתיבה כה קשה לי. אפילו כואבת. צריך לגלות כל כך הרבה. יש כל כך הרבה אמת להסתכל לה בעיניים ולחשוף ולהיחשף.

אני בן אדם פרטי כל כך. גדרות גבוהות וסורגים עבים זה הכי אני. אני מגיעה מחינוך שכל הזמן דגל ליישר אותי ולא להיחשף. להישמר ולשמור. מה פתאום עכשיו אני צריכה לקלף משהו מתוכי ועוד לעיני כולם. איך אעשה זאת?

שנים סגרתי את עצמי לכתיבה. רק שלא תגיע ולא תגלה עלי לדברים. אמרתי לעצמי שאין לי את זה, שנולדתי למשהו אחר. משהו פחות אישי, משהו שיש בו מסך ביני לבין העולם. ואז הגיעה הכתיבה שבה פתאום הלב רוטט רק מהתרגשות ומשפטים נרקמים לפני צאתם החוצה.

פתאום זה מרגיש לי כל כך נכון.

אני מקלידה ומקלידה מבלי להסתכל אחורה. אני מגלה שהסיפורים שיש בי יכולים לעניין ולרגש.

פתאום אני מבינה שכל מה שעברתי בחיי עד כה נועד למשהו. נועד לזה. לא סתם צעקתי ובעטתי והאשמתי את העולם בגורלי ההזוי. יש לי תכלית. יש לי טביעת אצבע משלי.

ואז בא החושך. הפנס שנדלק נהיה מעומעם והתגלית תופסת כבדות ארצית מעצבנת. אני עדיין מבינה שאני חייבת לעשות עם זה משהו, אבל המוח הרשע נכנס לתמונה ומתחיל לדבר אליי את כל המשפטים שאני הכי שונאת בעולם - "מי את בכלל ומי יקרא אותך?", "יש כל כך הרבה כותבים שמסתובבים ממורמרים, במה את מיוחדת?"

ואני מסרבת להקשיב. וכשאני מקשיבה במקרה ובטעות אני מסרבת להתרסק מזה.

זה שלי. גיליתי את זה אחרי כל כך הרבה קשיים, מי אתה מוח רשע שכמוך שתגרום לי לעזוב את זה עכשיו!

אני מסרבת להתחבר למחשבות שמורידות אותי ואני נאבקת בעצמי. כדי להמשיך לגלות וכדי להתגלות. כי אני יודעת שכל זה לא סתם. נולדתי, גדלתי וגדלתי ונכתבתי לחיים טובים ונועדתי למשהו טוב.

החיים שלי הם פשוט סדנת כתיבה אחת עצומה וארוכה.

אני נאבקת, נוברת ונאחזת. אני מוצאת סיבות להמשיך לחיות, לשמוח ולכתוב.

אני מאחלת לעצמי גמר חתימה טובה ומתפללת לכתיבה. תמיד לכתיבה, ואף פעם לא לחתימה של סוף פסוק.

Join us and get fresh posts delivered right to your email!

Add comment
 
No comments