אסתי רוטשטיין
אסתי רוטשטיין בת 34, במקור משילה (כרגע מירושלים). עובדת עם ילדים ונוער בסיכון, ומתחביביה: השלמת תעודת בגרות, השקיית עציצי פלסטיק, כיוון שעוני שבת ושוקולד. Sunday 3.9.17 No comments 1767 views

תלמידה שכמוני? חלום. חלום בלהות

אתם מריחים את זה באוויר? את ריח שנת הלימודים החדשה? את הריח הזה של התחלה חדשה ומבטיחה? למרות שביננו, ההמשך ידוע מראש. ובואו נגיד את זה בעדינות, מבטיח הוא לא.
אני זוכרת את היום הראשון שלי בכיתה א. התעוררתי קצת מבוהלת, קצת מתרגשת. לבשתי את הבגדים היפים שהכנתי ערב קודם, כרגיל הסתבכתי עם קשירת שרוכי הנעליים והלכתי לחפש את אחד ההורים שיעזרו לי. מצאתי בסלון את אבא שלי שהסביר לי שהשעה היא 12 בלילה וכדאי לחזור לישון עד שיפתחו את בית הספר בבוקר.
בנקודת זמן הזו התחיל המשבר שלי מול מערכת החינוך. אז מה אם אמצע הלילה, מה קשור בית הספר סגור?!

מודה ומתוודה, השנים הכי יפות שלי היו בכיתות א-ב, כנראה שבגלל זה אני לא זוכרת מהן כלום.
בכיתה ג' כבר נכנסתי לגיל ההתבגרות והתחלתי למתוח עצבים, לבדוק גבולות, ולהמציא עקרונות. הכל בשביל להוציא את המורים שלי מדעתם. והצלחתי.
אני זו שלא עשתה עבודת שורשים ביסודי כי זה "אישי מידי ופוגע לי בפרטיות".
אני זו שלא מצמצה כשהכריזה מול המורים שלה: "אני מורה? פחחחח, בחיים לאאאאאאאאאאא!"
אני זו שאובחנה כמחוננת במתמטיקה ועדיין נכשלה בבגרות 3 יח"ל. שלוש פעמים.
הייתי תלמידת סיוט. לא מהתלמידים המתלהמים, המפגרים קלות, המתבגרים בשקל. הייתי מהממזרים שעושים הכל עם חיוך וכריזמה, עם ערכים ועקרונות. סחפתי אחרי רבים וטובים, אבל מה ומי שלא בא לי בטוב, הייתי נכנסת בו בלי רחמים. ובפרהסיה.
מורים שסימנו אותי כפרויקט, סימנתי אותם כמטרה.
מורים שחיפשו אותי, שיחקתי איתם תופסת.
מורים שעשו לי חיים קשים, עשיתי להם את המוות.
מורים שהגדירו לי קווים אדומים, לימדתי אותם מהי השגת גבול.
מורים שהתעקשו על המילה האחרונה, הוספתי להם נקודה בסוף המשפט.
מורים שניסו להיות חברים שלי בכוח, הפכתי אותם לבדיחה חברתית מהלכת.
אמרתי לכם, סיוט.

בכל תקופת ההתבגרות הקשוחה הזו שהעברתי בה את עצמי ואת הסובבים אותי, זכיתי לקרן אור אחת. קראו לה נחמה. היא הגיעה אלינו בכיתה י' כמחנכת מ"מ לשלושה חודשים, והיא לא ספרה אותי ממטר. היא לא ניסתה להיות חברה שלי, לא ניסתה להתקרב אלי במלאכותיות, היא הייתה נטולת מתק שפתיים או ניסיונות לקניית ליבי ותשומת ליבי. היא ראתה אותי כמו שאני, בלי להפוך אותי לפרויקט שיקום שכונות או תוכנית פינוי-בנוי. מבחינתה, הייתי עוד תלמידה, אחת מן המניין, ולא זו שסומנה מראש, כפי שהורגלתי. ואני? אני התאהבתי בה. אלו היו שלושה חודשים בהם הייתי במקום בטוח, רגוע ושקט. ממוצע הציונים שלי בכל המקצועות עלה מ 50 (והחמאתי לעצמי) ל85.
הממוצע הזה לא החזיק מעמד אחרי שהיא עזבה, הוא והלב שלי נשברו, ואני חזרתי לסורי.

אין לי טיפת טענה מול אותם מורים. הם עשו כמיטב יכולתם. גם אלו שפגעו בכוונה, להחזיר לי, להקטין אותי, לפגוע בי, אני זו שגרמה להם להיות כאלו. וכמו שחז"ל אומרים: "שברת? שילמת". אז שילמתי.
אגב, בכל יום כיפור אני מתפללת עמוק בליבי שהם סלחו לי.


היום, כשאני עובדת עם הילדים ונוער בסיכון (ואני לא מורה!!!!!!!), אני עובדת עם מה שלמדתי מנחמה. השקט הפנימי היציב הזה, הרוגע, הפשטות, החלק הזה שלא מנסה לרצות, הצניעות של הכרת מקומי ותפקידי.
מתוך מקום של תלמידה מופרעת על סף טרוריסטית, אני יודעת מהי כוחה ההרסני של אכזבה, אני יודעת מהי ההשפעה העצומה של הצלחה. כמה ביטחון עצמי מוחצן יכול להטעות, כמה מלחמת ההתשה הזו מתישה, בעיקר אותך. כמה חשוב ללמד שכישלון לא מגדיר אותנו, שנפילה יכולה להפוך למקפצה. כמה חשוב ללמד שעל התמדה צריך לעבוד, ושמכל רע יוצא גם טוב. כמה חשוב לא לוותר לרגע, לא לעגל פינות, לא לפחד ופשוט לעבוד.
אולי החיים שלנו מורכבים, כואבים ולא תמיד זורמים, אבל דבר אחד בטוח.
בטוח שלאותם ילדים יש את הכוחות להתמודד בדיוק עם אותם החיים.
תפקידנו הוא להאמין בהם ולהזכיר להם.
שתהיה שנה טובה!

 

 

Join us and get fresh posts delivered right to your email!

Add comment
 
No comments