תמר אסרף
תמר אסרף נשואה לאייל ואמא לחמישה ילדים, גרה בישוב עלי שבבנימין. Sunday 27.8.17 No comments 1169 views

תוכנית ההתכנסות

למרות שאנחנו עדיין בעיצומו של חודש אוגוסט וחם, אפילו חם מאוד, אני מתחילה להריח את השינויים באוויר.

השמים האפורים-משהו, הרוח, וצניחת הטמפרטורות לעת ערב, מעוררים אצלי מחשבות של סתיו. לקראת גיל 45 ואחרי לא מעט שנים של התפרצות אביבית סוערת, מרגיש לי שאני צריכה איזו תכנית התכנסות.

לא שאני מתכננת איזה שינוי דרסטי, ולא בגלל שאני לא רוצה, סתם נראה כרגע לא אפשרי לעבור לרמת הגולן ולהקים חווה חקלאית או לחילופין לעבור לבית היהודי בהודו או... טוב, יש לי לא מעט או, וכולם כנראה או יחכו או לא יקרו.

הקצב שנכנסתי לתוכו ברגע שהתחלתי לעבוד כדוברת המועצה האזורית מטה בנימין, היה מסחרר. בשנה הראשונה לעבודה, בכל יום חמישי, אמרתי לעצמי שזהו, ביום ראשון אני מתפטרת, לא עומדת בעומס. ובכל יום ראשון המחשבה של לחזור לשקט של הכביסות והכלים בכיור הבהירו לי שאני לא באמת רוצה להתפטר. אני אוהבת את מה שאני עושה, ובשבע השנים האחרונות צעדתי בכל כך הרבה נתיבים חדשים ונפלאים. לצדו של אראל סגל הנפלא הגשתי תכנית ברדיו גלי ישראל, כתבתי טורים ומאמרי דעות לשלל עיתונים, התראיינתי והשתתפתי בתוכניות אקטואליה ובפאנלים בכל הארץ.

נהניתי מכל רגע, אבל לאט לאט הבנתי שאני יוצאת מכל האירועים האלו בתחושה לא משהו. למה לא משהו? כי אני לא באמת בנויה להיות אשת תקשורת. פעם, לפני הרבה שנים, היה לי פה שבאמת לא היה מומלץ להסתבך איתי, אבל אחרי שעברתי את גיל 20 התחלתי תהליך איטי וארוך של ללמוד לסגור אותו. זה לא שהיום אין לי מה להגיד, אבל אני משתדלת לנשום עמוק, לספור עד שלוש, ואז לפעמים גם לא להגיד, או להגיד אחרת ממה שתכננתי. בעידן הווטסאפ למדתי גם לא לכתוב את כל מה שקופץ לי, וגיליתי שיש יתרון עצום בלא להגיב מיד. זה לא קל לי, מבפנים יש איזה דרייב כזה וצריך להרגיע אותו.

העיסוק התקשורתי מחייב עמדות ברורות, קולניות, פרובוקציות ומאבק על האפשרות להשמיע את קולך, בעיקר בתוכנית של חצי שעה עם פרסומות באמצע ושישה משתתפים. לא תגנוב את זכות הדיבור - לרוב לא יתנו לך. לא משנה כרגע מה אני חושבת על הסגנון הזה, לי זה לא מתאים. ולא קל להגיד שזה לא מתאים, כי יש משהו מאוד נוצץ ומפתה בעולם התקשורת, ולהגיד לא כשמזמינים אותי לתוכנית טלוויזיה זה נגד כל הכללים של עבודת הדוברות. אבל מה לעשות שכל פעם שאני הולכת, אני מרגישה שאני חוטאת לעצמי וזה לא נראה לי נכון. מה גם שאני מגלה שעם הגיל החיים הם פחות שחור לבן ממה שאני חושבת, ויש הרבה יותר עומק ומורכבות שנגלים לי עם הזמן. בשפה התקשורתית קשה להביא מורכבות. נדרשת שפה נחרצת, עמדה ברורה, אתה כאן או שם, תחליט! מורכבות עושה פחות רייטינג, התלהמות, לעומתה, גונבת את ההצגה. תצעק, תתעצבן, ותקנה לעצמך את כרטיס הכניסה לתוכנית הבאה.

גם זמן הנוכחות שלי בנייד וההבנה שהרבה יותר מעניין שם מהמטבח או בקיפול הכביסות, וכן - גם מסתם לשבת עם הילדים, התחיל להלחיץ אותי. לא רוצה להיות אמא עם פלאפון ביד. ובלי הפלאפון ותוכנית האקטואליה, גם לעומס יש תפקיד מכריע משלו בחיי. יש מחיר בריאותי וודאי נפשי לכמות המשימות, שלא לדבר על זה שלא נשאר כוח אחר כך למשימה העיקרית של חיי שהפכה לאט לאט למשנית – המשפחה.

הסתיו הזה שנמצא לו בפתח, ואולי זה בכלל חודש אוגוסט שבו הילדים בחופש ואני לא, הבהירו לי עד כמה מרגיש לי חנוק ועד כמה נדרש כאן איזה שינוי. זה שחודש אלול הגיע זה בכלל משדרג את הרצון לתקן.

אז איזה שינוי את רוצה? אני שואלת את עצמי. אני רוצה יותר חופש ושקט, אבל לא רוצה לחזור למקום בו הייתי לפני שבע שנים (עמוק בכביסות ניקיונות ובישולים). לא רוצה לוותר על עצמי אבל עדיין רוצה להשמיע את קולי. מרגישה שצריכה התכנסות אבל בלי לסגת מהשטחים.

לפני כמה ימים הבנתי שזה אפשרי. יצאתי מאיזו תכנית אקטואליה שלכתחילה לא רציתי ללכת אליה, אבל אמרתי כן כי כבר סירבתי לכמה, והיו שם נושאים שהרגשתי צורך לדבר עליהם. מצאתי את עצמי יושבת לצדם של עוד חמישה אנשים, כדי לדבר צריך מרפקים, כדי ללכוד את המצלמה צריך איזה אודם זועק ואמירות חריפות. "למה הגעת לכאן?" שאלתי את עצמי. "למה?" יצאתי שפופה. הדיבור השקט, האמירות המורכבות, "זה לא מתאים", "אין לך את זה", "זו פעם אחרונה", הבטחתי לעצמי.

חלפו מספר דקות, עדיין לא הגעתי לרכב, העורכת שולחת לי הודעה: "היית ממש טובה, קיבלנו תגובות ממש טובות עלייך". עליי? את צוחקת עליי, נכון? והיא משיבה: "כשאין לי מה להגיד אני לא אומרת". הבנתי (בעזרתה האדיבה של אמא שלי כמובן) שאולי דווקא השקט והשפה העדינה, והעובדה שסירבתי  "לשחק" לפי החוקים - זה מה שזיכה אותי בכרטיס כניסה לתכנית הבאה. והנה, למרות שהבטחתי, אני בדרך לשם. אבל לגמרי אחרת, אני מגיעה אני, רגועה, בטוחה, לא עושה הצגה לאף אחד, שומעת לקול הפנימי שלי.

זה רק צעד קטן בתכנית ההתכנסות שלי, אני לא משתבללת אני משתכללת.

 

Join us and get fresh posts delivered right to your email!

Add comment
 
No comments