חני פנש
חני פנש מתנחלת טרייה. גרה בעופרים. נשואה לשמעון ואמא לחצי תריסר מרדנים. כותבת, יוצרת ועוסקת באימון באמצעות אומנות שימושית. Tuesday 22.8.17 No comments 1768 views

ים של מוטיבציה ואוקיינוס של פחדים

בחופש הגדול של ילדותי, מול הספרים והמחברות החדשים של ערב שנת הלימודים החדשה, מול העטים הצבעוניים, הסרגלים בשלל גדלים והמחקים בצורות שונות – פרחו בלבי המון תקוות נרגשות. הייתי עוברת ספר ספר, מעיינת ומתפללת שהפעם אצליח ואתקדם כפי שהוריי מקווים וכפי שמוריי מצפים ממני... אם הם עדיין מצפים ממני. היה לי ים של מוטיבציה ואוקיינוס של פחדים. כל המחקים והמחדדים היו מעין נחמה קטנה לפני הסערה הגדולה.

בינינו, מה שווה המחברת היפה עם העטיפה הצבעונית כשאין בה אף פעם תשובות לשיעורי הבית. מי צריך את היומן הכי מגניב כשכל מה שרשום בו זה ההערות "הבונות" של המורה.

ראשון לספטמבר היה יום הדין בשבילי. היום בו הכל יוכרע. אם המחנכת החדשה תהיה אחת כזאת שחשובים לה בעיקר הציונים והתשובות של הבנות שסומנו כחכמות - אז כנראה שהשנה שלי תתבזבז על להוכיח שאני קיימת. ואם יתמזל מזלי ובמקרה אפול על מחנכת אנושית, שגם לא תצא באמצע השנה לחופשת לידה או תפרוש מנסיבות אחרות - יש מצב שאצליח איכשהו להתיישר ואולי אפילו להמריא.

כילדה הרגשתי הרבה פעמים שאני מאכזבת את מוריי, וזאת מהסיבה שחלקם אפילו לא זכרו את שמי הפרטי. כיום, כשאני מסתכלת אחורה, אני מבינה מה הייתי צריכה לעשות ואיך ניתן היה להתמודד במצב כזה. אבל לילדים הרבה פעמים המצבים נראים מסובכים וכמעט בלתי פתירים. מעין ביש מזל מהול בגורל לא מזהיר.

יש כאלה שיגידו: "מה הבעיה, אם לא מסתדרים בבית ספר אחד אז עוברים לאחר", אז זהו, אני עברתי 6 בתי ספר בכל 12 שנות הלימוד. יש אנשים שלא מאמינים לי כשאני מספרת להם את זה. מי עובר כל כך הרבה בתי ספר? אני!

הדבר לא קרה בגלל שלא יכולתי להתמיד במקום אחד או מפני שהעדפתי לברוח מהתמודדות. ממש לא. ההחלטות על מעבר לבית ספר חדש התקבלו בכל פעם באופן חד צדדי על יד הוריי בלבד. בלית ברירה זרמתי עם ההחלטות, שהרבה פעמים היו לא מובנות ומאוד כואבות לי כילדה. הוריי כנראה ניסו "להציל" אותי, ואני ניסיתי לראות בהחלטה שלהם מעין מחמאה על כושר ההסתגלות שלי.

וכך מצאתי את עצמי מידי ראשון לספטמבר מסתגלת ומתפללת להצלחתי עם חברות חדשות, מורות חדשות, קירות חדשים וספרים חדשים. אני הייתי אותה אחת. היו שנים בהן דעכתי, היו שנים בהן התרוממתי עד שבאה דמות חינוכית חדשה והסבירה לי שממני לא ייצא כלום בגלגול הזה.

לא ממש יכולתי לשתף את הוריי במה שעובר עליי. ראשית, כי לא רציתי להכאיב להם. תמיד אומרים שילדים רוצים לרצות ולשמח את הוריהם. כנראה שגם אני ראיתי את עצמי בתפקיד הזה. שנית, מבחינת הוריי הם עשו את ההשתדלות שלהם בזה שהם העבירו אותי לבית ספר חדש. הם ראו בזה סוג של מתנה - דף חדש במקום חדש. אך מבחינתי זה היה סוג של גיהנום. כל כך רציתי להיות שייכת ולהתמקד בלימודים. כל כך רציתי להצליח ולצאת מהמעגל הזה של כישלונות. וכך מצאתי את עצמי מתגלגלת, מסתגלת ובעיקר שורדת.

המעבר האחרון שלי בין בתי הספר היה לקראת כיתה י'. אחרי שעברתי חמישה בתי ספר בתשע שנות לימוד - הרגשתי עייפה, מושחזת ומחושלת מכל מה שהיה בדרך, ששום דבר כבר לא יכול היה להפתיע אותי. והנה הופתעתי. בכיתה י' סוף סוף הגעתי לגן עדן. מצאתי את עצמי בסביבה נעימה ולא תחרותית, עם מחנכת שהסתכלה עליי וראתה אותי, ולא את הציון האחרון שקיבלתי. אמנם בית הספר לא היה מבין אלה המוכתרים כיוקרתיים ונחשבים או בעלי מוניטין גבוה, אבל לי זה בכלל לא שינה. כבר הייתי בכמה בתי ספר מאוד נחשבים ונבלתי שם, ואילו כאן התחלתי לפרוח. פתאום הבנתי שבית ספר בכלל לא אמור להיות מפעל לציונים, והילדים הלומדים בו הם לא מספרים מהלכים על שתיים.

בית ספר אמור להיות מקום בו הילד מקבל כלים נפשיים, התפתחותיים, חינוכיים ולימודיים, שיעזרו לו בשלבים הבאים בחייו. בית ספר אמור להאמין בילד, לתמוך בו ולקדם אותו לעבר המטרה. אחרי הרבה קשיים, זכיתי לעשות את המפנה הזה ולהגיע למקום שהוציא ממני את הטוב שבי. יש ילדים שלא זוכים לזה, וממשיכים להתגלגל ולהתגלגל עד אין קץ.

את שלוש השנים האחרונות בתיכון סיימתי כשבידי תעודת בגרות עם ממוצע מכובד ביותר וחיוך על שפתיי.

* * *

אני פותחת יומן ורואה שהחופש עומד להסתיים ואוטוטו חוזרים לשגרה. אני אוספת את הגוזלים שלי, שכל כך מצפים ליום הזה, קונה להם מחקים ועטים צבעוניים, ואנחנו עוטפים את הספרים ומסדרים אותם על המדף. אני חווה איתם את החששות שלהם וגם את פרצי ההתרגשות. אני מתפללת על כל אחד בנפרד שיזכה לקבל מחנך טוב, שיידע להוציא מהילד שלי את כל הדברים היפים שבהם הוא התברך, כי יש בכל אחד ואחד כל כך הרבה דברים יפים.

אני כל הזמן דואגת להזכיר לעצמי שלהיות ילד במערכת שמלאה בתחרותיות, בהישגיות ובציפיות - זה כל כך לא פשוט. אני מזכירה לעצמי שהילד שלי הוא גיבור שמוכן לצאת לאתגר הזה שנה אחרי שנה.

אני מזכירה לעצמי להאמין בו, להאמין בי כאמא, ולהאמין באינטואיציות שלי.

כיום אני בונה את "האמא" שבי על סמך הניסיון שלי. אני בוחרת לראות קודם את הילד ואחר כך את כל מה שמסביב. הילד לא בא לשרת את הצרכים של המערכת. המערכת נועדה לקדם את הילד. אני יודעת שלכל ילד יש את המסלול שלו, שאינו דומה לזה של האחר, ואני נותנת לו יד איתנה כדי שנעבור את המסלול הזה יחד.

 

Join us and get fresh posts delivered right to your email!

Add comment
 
No comments